נסתרות דרכי האל .....והיקום

הבוקר כפי שתעיד הודעתי מלמטה קמתי במצב נפשי ירוד (אני ככה די הרבה זמן)עד כדי שפשוט סימסתי לאנשים שאני מלווה שאני לא מגיעה אבל אני כן עובדת מהבית . כלומר שיחות טלפון זום וכאלה ....הרגשתי עם זה רע מאוד , כי אני יודעת כמה משמעותית פגישה פרונטלית עבור אנשים שעוד רגע לא בטוח שאצליח להגיע אליהם ....ובכל זאת ידעתי שבבית אני יצליח להיות שם עבורם יותר מאשר בפגישה פנים אל פנים. משהו בתוכי לא נתן לי לצאת לעבודה .....במקום זה הלכתי לאחד האנשים שזה כמו הוספיס בית . ישבתי עם המטפלת שנתנה לו לאכול .... ראיתי את היאוש בעינייה והצעתי להחליף אותה בהאכלה .....לאחר כמה דקות ...ללא קולות חנק האדם מביט בי בעניים מבקשות עזרה , הפנים לא ממש כחולות אבל משהו משדר מצוקה. עושה פעולות קלות ומנסיון מכירות את המצבים האלה , מניחות שזה עוד רגע יחלוף ... אבל משהו שם אומר לי שזה מקרה אחר הפעם ...פותחת את הפה , בכוח ממש ומוציאה גוש ירק גדול שלא נטחן במיקסר ולא נראה .. רגע שהרגיש כמו נצח רגע כזה , עם העיניים שמבקשות לחיות למרות הסבל הרב שעובר ....פשוט מזכיר לי ולכן כותבת כאן ...שלא חשוב מה עברנו , שלא חשוב כמה טריגר כמה מוצף כמה רע כמה הרצון לחדול ...(מניחה שהרצון לחדול לקח אותי לשם) לחיים יש כוח משלהם .....ולכל אחד מאיתנו יש עבור מה להילחם ולחיות כמו אותו איש יקר ועיניים גדולות שצועקות חיים ותודה ... אז מניחה כאן את התודה שלי ליקום לחיים ואפילו להורי שהביאו אותי לעולם כזה שלצד הקושי והמורכבות יכול להיות עוצמתי מרגש ומלא תקווה .... תודה על האפשרות לכתוב כאן ... אביב

אביבוש זה מזעזע מה שקרה כמה טוב שאת הצלחת במהירות לטפל במצב והצלת את האיש המיסכן תודה ששיתפת חיבוק עוטף עולם אליך חטולית

הי אביב, ראיתי את יצר החיים הזה בזקן בו טיפלתי; רואה אותו בבעלי החיים בהם אני מטפלת; מאד קשה שהוא כל כך נוכח, אבל הגוף והמערכות כבר לא משתפות פעולה. מאד. סוג של נס שהיית שם והרגשת, ממש כמו טלפתיה. סוריקטה