מחשבות

קראתי את ההתכתבויות בפורום בלילה. פתאום אני חושבת לעצמי- יש כאן אנשים שנותנים עיצות נהדרות, אני מקווה שאתם עובדים עם אנשים. יש משהו שאני לא מבינה עם עצמי: האם ההפרעה של בולמיה ו....עוד (אין לי עדיין אומץ) הן מחלות, הפרעות שאני לא אחראית להן, או שזה סוג של הרס עצמי שליכול לבוא בכל מני צורות ואם אפתור אחת תבוא אחרת? גם אצלי האבל שימש מן מתג הפעלה וחזרו לי מחשבות שחשבתי שנעלמו בטיפול. אני יודעת שיש דברים שלא ישתנו אצלי, אני צריכה ללמוד לחיות עם עצמי. גם הורי לא יודעים שהייתי בטיפול על הפרעת האכילה. למרות שמבית החולים התקשרו אליהם בטעות בפעם הראשונה להגיד שהתור לפסיכולוג נדחה.... הקטע הוא שחשבתי שאני יכולה להתנתק מאנשים רגשית כדי לא לקבל ביקורת, י שלי מעצמי מספיק. אני כאילו ממשיכה את הדיאלוג שלא קויים עם אמי - את שמנה...אולי תעשי דיאטה כזו או אחרת. היום אני מבינה שמה לעשות - אני צריכה להיות בקשר אתם. ואני חלשה לאחר שנה של התמודדות עם הריון ולידה וסרטן של בעלי, הדפוסים הפתולוגויים קיימים אבל יכול להיות שלא ייקח לי שנתיים להיות בשולם (אף פעם לא אהבתי) עם עצמי. נ.ב אני בת 30

היי אלמונית, אכן בולמיה זה סוג של הרס עצמי שנועד להסוות בעיות נוספות, לכסות עליהן, להחביא אותן, אבל בטח לא לפתור אותן. בגלל זה הגישה שלי אומרת שלא מספיק לעבוד על הסימפטום, לא מספיק לפתור את בעית ההקאות, כי אז באמת הבולמיה נעלמת, הבולמוסים וההקאות נפסקות, אבל באמת יבוא סוג אחר של הרס עצמי, אנורקסיה, השמנת יתר, או אפילו לא בתחום של הפרעות האכילה, התקפות חרדה, פציעה עצמית ועוד. ומה שמתחת יכול לנסות להיות מכוסה בהמון דרכים שונות ומשונות של הרס עצמי. בדיוק בגלל זה חשוב לטפל במקביל לסימפטום, במקביל לנסיון להפסיק את מעגל האכילה וההקאה במה שמתחת. במה שגרם להפרעת האכילה להתפרץ. לא מספיק לטפל בתוצאה של הדברים ובמאפינים החיצוניים שלה, צריך להיכנס פנימה ולטפל במקור שלה. ברגע שמטפלים בשורש של הדברים, בדברים המכוסים והמוחבאים מתחת לבולמיה, אז אפשר לגלות את הבעיה האמיתית, לפתור אותה, ואז גם היא לא מוחלפת בשום דבר אחר, כי כבר אין צורך במסיכות, אין צורך בהסוואה של הדברים. הקשיים האמיתיים כבר עלו לפני השטח, ואפשר ללמוד להתמודד איתם, או להשלים איתם, ולא צריך את ההרס העצמי שיכסה אותם. רק לענין השולם עם עצמך, ולקבל את עצמך, מאיפה בא פרק הזמן של שנתיים ? זה משהו שאת החלטת ? שנאמר לך מבחוץ ? בכל מקרה, הענין של לקבל את עצמך כמו שאתה, ולהשלים עם הפגמים ועם החסרונות במקביל לדברים הטובים, כדי להפסיק עם הפרעות מסוימות, אינו תלוי בזמן. אף אחד לא יכול להחליט או לקבוע כמה זמן זה יקח. זה דבר כל כך אישי, יש אנשים שהולכים בצעדים ענקיים ועושים את זה תוך 3-4 חודשים, ואז לפחות מתחילים לראות משהו בעצמם, ויכולים למצוא נקודות אחיזה, ויש כאלה שיקח להם שנתיים, ויש איטיים שיקח להם עשר שנים. אבל זה לא משנה כלום. לא חשוב כמה זמן זה יקח, תמיד זה שווה את זה, כי אחר כך באמת אפשר לחיות בשלום עם עצמך. אפשר להכיר את עצמך טוב יותר, ולאהוב את עצמך, ולהרגיש מקובל ורצוי על ידי אחרים, לאהוב אחרים, שזה לא פחות חשוב. הקצב הוא אישי בהתאם לאדם המתמודד ולקשיים שקיימים אצלו, כל אחד והבעיות שלו. ביקורת עצמית זה דבר מאוד חשוב, ועוזר מאוד מאוד בתהליך ההתמודדות, וביקורת חיצונית זה דבר שמאוד חשוב איך נותנים אותו ואיך הוא מתקבל. יש ביקורת שנועדה לפגוע, אבל יש ביקורת בונה, ובכל מקרה משתיהן אפשר ללמוד אם מצליחים לעבור את מכשול העלבון. ביקורת זה דבר אדיר בעיני שיכול לקדם אותנו הלאה אם אנחנו מצליחים באמת להבין למה היא ניתנה, ועל מה, ולסנן אכן את הדברים הרלבנטיים מתוכה. רק צריך לדעת להשתמש בה ולא להפוך אותה להרסנית ופוגעת. בהצלחה, אביב. אם בא לך ואת רוצה התייחסות את מוזמנת לפרט קצת יותר, ואני אשמח להיות כאן בשבילך.

שלום לכולם ולאביב בפרט פרק הזמן של שנתיים - הייתי בטיפול והמטפל גמר איתי. שעשיתי כברת דרך ארוכה שנפטרתי מהבולמוסים וכו'.ואני עצובה כי באמת חשבתי שאפשר לצאת מזה. עכשיו אני מטילה בכך ספק. כן, אולי אוכל להתמודד יותר טוב עם דברים, אבל אני זה אני עם עבר שלי, וגם פגיעות יתר. אין מה לעשות - אני חייה בתוכי... כעת אני עם מטפלת אחרת שעזרה לנו להתמודד עם המחלה. סיפרתי לה הכל, דרשתי ממנה לעזור לי להתמודד עם עצמי ועם ההרס העצמי שלי שהתפרץ שוב כתגובה לאבל. אני מקווה שתעזור לי לשהכין שלום עם עצמי. אולי גם טיפול תרופתי יעזור.