בוקר טוב שבוע אור

בוקר טוב, שבוע אור והי כולם, בשיחה האחרונה שלנו, רופא הנפש ואני, נזכרנו בכמה נמוך הייתי. חמש שנים על אבנים ובטון ללא תשתיות (קרי מים, חשמל, ביוב וכד'), ללא כלים, ללא קירות ותקרה ורצפה, ללא הפרדות, מינימום תקשורת, או תקשורת מעוותת, בלי תנועה ועוד ועוד ועוד. היום - אישה (תיקנתי אדם ורשמתי אישה) מתפקדת יחסית. מסתכלת בעיניים, עובדת, מודעת יותר. וכן יש תנועה בין המקום התקין והבריא יותר עם שאיבות מידי פעם למקום ההוא, שכנראה מאד לא פשוט להיפרד ממנו. וכנראה, כמעט שיש שליטה בתנועה הזאת. שאלנו את עצמנו איך הגעתי לשפל כזה. מבפנים וקנקרטית - מבחוץ. התשובה, אולי נעוצה בנושא המיניות. עניין שעד היום מבחינתי הוא סוג של אסון ואיום. אל געת. כאן אנחנו מוגבלים בינתיים. שוחחנו גם על הבכי הכלוא. על הפחד מכך שאם יצא הוא יהרוס וישמיד. רשמתי לי כתזכורת. מי בא, מי מצטרף? ימים של חמלה ואהבה לכולם, סוריקטה

סוריקטה יפה שלי היום אשה ..לא פשוט בכלל לומר..להיות מאחורי המשמעות..לי עדין קשה כיום לומר מילה זו ולעמוד מאחריה.. המון המון אומץ יקירתי !! ומיניות...זו גם הגדרה שאינה עולה בשיחות ולא מתפרשת ....גם בהיותי כבר סבתא ..כן..כן.. תמיד נושא כאוב.. מי יודע אולי יום אחד יוכל לתת מקום ...עדיין לא.. מבינה אותך גם בענין הבכי.. רק לאחרונה בעזרת המטפלת שלי יש לפעמים מקום קטן קטן קטן ..לתת לכמה דמעות לצאת .. אכן קשה יפה שלי..חיבוק איתך חטולית

סוריקטה אהובה, אין לי הרבה מילים רק הערכה גדולה על היכולת שלך להסתכל בפרספקטיבה (וחמלה), להתחבר ולהתנתק וגם להישיר מבט ולהגיד היום אשה. את הבכי הכלוא וכל האנרגיה האצורה בו אני מכירה היטב. שלך שירה