פגישה.........................................

הי אודי, בפועל בנוסף לכל המצוקות והכאבים אני במתח וחרדה מחוסר היכולת שלי להכריע מראש אם אלך או לא אלך לפגישה. מובן ששלחתי התנצלות על העזיבה שלי וטריקת הדלת וכשהגיב בקרירות והערתי לו על כך שהוא ממשיך בדפוס הוא שב וכתב מילים קצת רכות יותר. בהתכתבות אחרת העליתי את סוגיית הקשר, שבו גם אני רואה אותו האדם שיושב מולי, את שפת הגוף שלו ואת הכעס והתסכול שלו. גם על כך השיב ואף התנצל שאני חווה את התסכול שלו. אני חושבת שנגמרו לי הכוחות להלחם, לחשוב בכלל שיש סיכוי לחיים יותר מלאים, מספקים ופחות כואבים, לחשוב שאוכל להתחבר רגשית לדברים ולאנשים ולמצוא משמעות שאוכל להאחז בה. הוא אמר לי שיש חיים שלא שווה לחיות אותם. אני לא יודעת איך עוברים הימים, אני עייפה ורוצה רק לישון ואת כל המטלות והחובות עושה בכח. הייתי רוצה להרפות ולנוח אבל איך אפשר. שירה

הי שירה, אצטרף ואומר שאני חושבת שאלו רגעים חשובים ביותר בטיפול ולכן לנסות לחזור. מזכירה ש לנו, עם הנפש האנורקטית, קשה להחזיק (עד כדי לזהות) את הטוב, והוא מותקף, עד כי נדמה שאין כל ייצוג פנימי שלו. יש לי עוד מחשבות, אולי בהמשך. זה בינתיים, שיהיה, אולי, קל יחסית לעיכול. שלך, סוריקטה

כואב לקרא את מה שקורה עם המטפל... לא מבינה את המשפט שלו..."שיש חיים שלא שווה לחיות אותם " הכוחות קלים...מבינה את הכאב .. מה עוד יש לך בחיים שיכולים לתת לך כוחות ?? הילדים אולי ?? הכרח לקום בכל יום ולעשות...לא חשוב מה..! היכן נמצאת מחצית הכוס המלאה שלך ? לכולנו יש אחרת באמת היה קשה מידי.. מבינה שכעת אינך יכולה למצוא אותה.. אז מחפשים.. אני עושה זאת בכל בוקר כשאני מצליחה לפקוח עינים..להוריד רגלים מהמיטה ..לעשות צעדים..ללכת..לגשת להתרחץ..לשתות כוס קפה איפה את במקום הזה ? הוא קיים ?? איתך בכל ליבי חטולית

חטולית אהובה, לצערי אני לא מוצאת בילדים או בתפקוד שלי, לקום בבוקר וללכת לעבודה, את חצי הכוס המלאה. תודה שאת מגיבה. שלך שירה