אביב מזל טוב!

אביב, הי קיבלתי את אתשובה שלך. תודהץ Jaki אמרה שגם את מתמודדת עם בולימיה ועכשיו קראתי הודעה ישנה שלך. שלושה חודשים נקיה. אז חשבתי, שלושה חודשים נקיה מהקאות או ממשהו אחר? הייתי רוצה להיות מסוגלת לומר, לצעוק אני נקיה מהכל, מכל החרא הזה שבי. תגידי, חברות שלך יודעות? שרה.

היי שרה, לפני הכל תרשי לי להתנצל שהזמנתי אותך לפורום לקבל תשובות גם ממני, ולא עניתי להודעה שלך. עברו עלי כמה ימים קשים שבהם לא כל כך יכולתי להתייחס להודעות פה, הייתי צריכה קצת לשמור את הכוחות שלי לעצמי. כמו כולם גם עלי עוברות תקופות פחות טובות בהם אני קצת מתנתקת, כדי לטפל בעצמי, ואני מתנצלת באמת מכל הלב. לא כל כך נעים לי שאמרתי לך לכתוב פה ולא הגבתי, אז אני מקווה שאת מבינה, פשוט הייתי במשבר קטן והייתי צריכה להתמודד עם המון דברים שנפלו עלי, אבל אני אשמח להיות פה בשבילך, ובדרך כלל יש לי כוחות גם לעצמי וגם לתמוך באחרים, ולא סתם הזמנתי אותך לפה, אלא היתה לי כוונה באמת לספר ולתמוך וקצת לעודד ואני אעשה את זה עכשיו. עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. אז תודה על הברכות, והאמת היא אם להיות קטנוניים שהיום זה כבר שלושה וחצי חודשים, 105 ימים, שאני נקיה מבולמוסים והקאות, אני אספר לך קצת על עצמי ועל ההתמודדות שלי, ואני גם אשמח לשמוע קצת יותר עלייך, איך התחלת להקיא, איך את מנסה לטפל בזה, אולי אפילו בת כמה את אם לא אכפת לך לאמר, ואז יהיה לי יותר קל להתייחס ואולי קצת לנסות ללמד מהנסיון שלי, ובטח גם ליועצים המקצועיים פה יהיה מה להוסיף בענין, ועוד אנשים ירצו להתייחס לדברייך. אני מעתיקה לכאן הודעה שכתבתי לפולי, כשהיא ביקשה לדעת קצת על ההתמודדות שלי, כי אני חושפת שהיא משקפת את מה שעברתי, בהתמודדות שלי עם הבולמיה. "אז ככה בקצרה, הייתי בולמית קשה. אכלתי והקאתי במעגל אינסופי לאורך היום בולמוסים מטורפים והקאות במשך שעתיים כל פעם, לפעמים אחד אחרי השני. עד 12 פעמים ביום קשה, ביום טוב בין 6 ל-8 פעמים. לפני 105 ימים התחייבתי למטפלת שלי, שאני יוצאת מזה, שאי אפשר לחיות עם זה, ועשיתי את זה... הפסקתי להקיא והתחלתי לאכול כמו בן אדם נורמלי מן הישוב. זה לא היה קל. בהתחלה זה דרש המון מאמץ ממני ויותר ממנה. בהתחלה התקשרתי אליה בערך 8 פעמים ביום כדי לבלום את הבולמוס ואת ההקאה, אבל עם הזמן הדחף לעשות את זה ירד, והחשק כבר לא בא והיום אני בכלל לא חושבת על זה כמשהו שאפשר לעשות אותו. מבחינת האוכל, אני מרגישה שהבסתי את המחלה הזו, אבל זו לא הנקודה, כי ברגע שסיימתי להקיא רק אז עלו כל הבעיות האמיתיות - הדכאונות, החרדות, ההתמודדות עם המוות של אבי שנפטר לא מזמן, ההתמודדות עם למה התחלתי בעצם להקיא, והמלחמה עם הרצון למות. אבל גם זה עם הזמן דועך, גם בזה יש הקלות, ובשבועיים האחרונים אני מרגישה שהבסתי גם את זה, שטעמתי מהחיים, נפגעתי, ואני לא מוותרת על זה יותר בכלל. כבר לא רוצה להתאבד, כבר הדכאונות לא באים בכזאת עוצמה, והתקפת חרדה כבר מזמן לא היתה לי. יש ימים של מועקה וכבדות, אבל זה חלק מהחיים, בסך הכל כן איבדתי את אבי רק לפני 8 חודשים, ועד לפני 3 חודשים עוד רק אכלתי והקאתי, ואני משלמת על זה עדיין את המחיר, אבל זה חלק מהחיים. אז כן יש עליות וירידות, אבל לא בתחום האוכל, זה לא רלבנטי, בתחום ההרגשות, והימים הטובים יותר ופחות, אבל גם הפערים בין הטוב לרע, האור לחושך, הולכים ומצטמצמים כל הזמן, ובסוף אני מאמינה שאני אתאזן, היכן שהוא באמצע עם נטיות קלות, כמו כולם. ואולי אפילו בעצם כבר התאזנתי, כשאני חושבת על זה. " בגדול, האמונה שלי היא שאפשר לצאת מזה עם המון עבודה קשה והמון מאמץ. צריך באמת להתחיל להתמודד עם הדכאונות והחרדות והקשיים האמיתיים שעולים אחרי שמפסיקים להקיא, ובשביל זה צריך לגייס מטפל/ת מאוד טובים אבל מעבר לטובים שמוכנים להשקיע ושיכולים להרגיש מה עובר עלייך, ולהיות איתך בקושי וברע, אבל גם בטוב, וגם את כל מי שרק אפשר, אני גייסתי לתמיכה אנשים מקסימים כאן בפורום שמלווים אותי לאורך כל הדרך, גם בקשיים וגם במשברים, ואני יכולה לקחת מהם המון כוחות וגם לתת כשיש לי. בעולם בחוץ, החברות שלי לא יודעות, והמשפחה שלי יודעת אבל לא יודעת. ניסיתי לספר, לא כל כך יכלו להתמודד עם זה, אז ירדתי, והבנתי שאת המלחמה האמיתית אני אצטרך לעשות לבד עם המטפלת המקסימה שלי ועם האנשים כאן בפורום, שכל אחד מהמקום שלו היה שם, בבור השחור של הדכאון והחרדה, והתמודד עם זה בדרך שלו, אבל יש המון דברים משותפים ומחברים. הם האנשים שיודעים באמת מה אני מרגישה כשאני נופלת, ועוזרים לי לעבור את זה. זה בגדול, אם תכווני אותי יותר בשאלות ותספרי קצת יותר על עצמך, אני אשמח לפרט יותר, על מה שמעניין אותך. ושוב התנצלות ענקית, שלא הייתי פה כשהגעת, למרות שהזמנתי אותך. אביב.

ושכחתי עוד משהו קטן, אבל מאוד חשוב. איכשהוא אני תמיד מבטלת את החלק שלי במלחמה הזאת, את הכוחות שלי, שעזרו לי לצאת מזה. כשרוצים באמת לצאת מזה, חשוב לגייס את עצמך גם כן למאבק, כי בלי זה שום דבר לא יעזור, לא המטפלת הכי טובה והכי מדהימה ולא האנשים הכי מקסימים מסביבך. אם אני לא הייתי רוצה לצאת מזה, אם אני לא הייתי מרגישה שיחד עם זה אין לי חיים, שבמעגל ההקאות אני חיה כביכול, אבל בעצם מתה, חיה פיזית, אבל מתה מכל שאר הבחינות, שום דבר לא היה עוזר לי לצאת מזה. הרצון והצורך הראשוני לצאת מזה, חייבים לבוא מבפנים ועמוק מבפנים כדי שזה יצליח. כי זה ידרוש ממך המון כוחות והמון יכולות. קודם כל בקטע של האוכל, גם אם יש מישהו מלווה, בסופו של דבר את תשבי ותאכלי לבד, וגם אחרי הארוחה תהיי לבד, אם תרצי ותבחרי יכול להיות שם מישהו איתך, אבל אם לא תרצי, אם תבחרי להקיא תוכלי לעשות את זה. אני בחרתי שיהיו אנשים סביבי בהתחלה אחרי הארוחות תמיד, שלא במודע הם עזרו לי להעביר שעות קשות שבהם רציתי להקיא, אבל כשישבתי איתם לא יכולתי. הם אמנם לא ידעו עד כמה הם עוזרים לי, אבל הם היו שם איתי, וזה הספיק כדי לעצור אותי. אבל באותה מידה יכולתי לבחור להישאר לבד, או להסתגר בחדר, או בשרותים וכן להקיא. אבל זה טכני, הכי חשוב זה שכשמתחילים לצוף הבעיות האמיתיות שמאחורי האוכל, את תצטרכי להתמודד איתם, עם הדכאונות והחרדות, ולבחור לא לחזור ולהשליך את זה שוב לאוכל, לא להסוות את זה שוב בהקאות, וזה החלק הקשה. כי הכי קל זה לפנות לאוכל, זה הרבה יותר פשוט מלהתמודד באמת עם מה שמתחת, שבזה בהתחלה עוד לא ברור איך להילחם, איך מתגברים על התחושות הקשות ועל הסערות שתוקפות, ובשביל זה צריך כוח פנימי עמוק, שיאמר לך שזו הדרך הנכונה, ושאין אחרת, ושאם רוצים חיים אמיתיים, אז חייבים לעבור את המשבר ולהמשיך הלאה, בלי לחזור להרגל הישן והמוכר והנוח, שכל כך קל לפעמים להתמודד איתו לעומת הקשיים והבעיות האמיתיות של החיים. אז לגייס את עצמך אמרנו, טיפול טוב, והרבה אנשים תומכים ואוהבים. ושוב אם יש לך שאלות נוספות, אני כאן רק תשאלי, אביב.