לטלי, לאליאן, למישהי, לשרון ולאורה...

בוקר טוב לכן מקסימות שלי... אתמול העברתי את היום בחדר חושך מתחת לפוך, למרות החום, וניסיתי להתחבא שם קצת מהעולם, אבל בעיקר מעצמי, לא להרגיש ולא לפחד. מיותר לציין שהתחושות שלי רדפו אחרי גם למתחת לשמיכה, וסירבו לעזוב. לא ניסיתי להבין, לא ניסיתי לשאול למה, לא ניסיתי לחפש פתרונות, רק התחבאתי ונשמתי עמוק וחיכיתי שהגל יעבור. ביומיים האחרונים אני גם קצת חולה עם חום וחולשה, התיבשות לפי הגדרת הרופא, בטח מרוב בכי, אז היה לי תירוץ להישאר במיטה כל היום. היום בבוקר כשקמתי, הגוף עדיין כואב, הנפש עדיין פצועה, אבל החום כבר ירד, והגל עדיין פה, אבל מתון יותר. עוד מחכים לי ימים קשים השבוע, אבל רציתי שתדעו שאני מרגישה יותר בטוחה לקראתם, כי אני יודעת שאתן נמצאות כאן עבורי, לתמוך, לחזק, לעודד, ולשמש כמשענת שאני כל כך צריכה עכשיו. השבוע עוד קשה לי, כי יום הולדתו של אבא חל בלעדיו, והחגיגה שתהיה לי איתו, בניגוד לכל שנה שבה היינו הולכים למסעדה כל המשפחה, השנה אני אלך לבית הקברות לבד, ובלי מתנה. מין מסיבה עצובה שכזו בלי חתן השמחה. בכל מקרה אני מנסה לעבור את הגל המפחיד הזה כמו שאני יודעת, כמו שכבר הצלחתי ללמוד מהמטפלת שלי, בקצת להוריד פרופיל, להתחבא, ולתת לו לחלוף מעצמו, ורק אחרי שעבר להתחיל לאסוף את השברים ולהתחבר. לא מנסה כרגע להילחם בו, יותר מדי דברים קרו, הפיגוע, הפחדים האישיים שעלו בעקבותיו, החרדה הקיומית שצפה לאור המצב הבטחוני בארץ, ובנוסף להכל יום הולדת של בן אדם שכבר מת. אבל גם בתוך הגל אפשר להאחז בדברים, שנמצאים איתך ולידך בתוך הסערה, וזה המטפלת שלי, שלא מרפה לרגע, ונמצאת איתי בתוך הגל ומתחתיו למרות כל הקשיים, ואתם - הנשמות היקרות שלי - ששולחים לי חבל הצלה בדיוק כשאני צריכה, ופורשים רשת הצלה כדי לרכך את המכה בנפילה. אז... שתדעו, שלא הלכתי לשום מקום, אני פה איתכם למרות ואל אף הקושי, דומעת כל פעם מחדש כשאני רואה הודעת עידוד שמופנית אלי, מתרגשת מהעובדה שקוראים לי "אביב שלי..", ו"שלי...". מתגעגעת אליכם בטרוף, גם אם אני לא תמיד יכולה לכתוב או לענות. אבל אל תלכו לשום מקום, כי אני פה, ואני גם אכתוב אם כי לא במלוא העוצמה. ובכלל אני רוצה להבטיח לכם - אני אהיה בסדר !! שלא תחשבו שויתרתי או שהתייאשתי, פשוט ידעתי שיבואו קצת ימים קשים, והם באו, אבל הם גם יחלפו, ואני אחזור אליכם במלא האופטימיות והכוחות שאני ואתם אוהבים. אוהבת את כולכם, אביב.

לא רוצה להגיב על ההודעה,אפילו לא לנסות לעודד מחשש שאומר משהו לא במקום. אבל רציתי לתת חיבוק חם ואוהב,אמיתי. תרגישי טוב, אנג'ל

אנג'ל יקרה, תודה, לקחתי את החיבוק הוא בטוח יעזור ואני יודעת שגם לך לא קל, אז אני מחזירה לך אחד משלי. אביב.

והריי אמרתי לך כבר שאנו תאומים..... דניאל נ.ב שאארגן פגישה?

דניאל יקירי, רק תקבע את היום, השעה והמקום... אוהבת אביב.

אוהבת אותך...........

שרון מקסימה, גם אני, ונדבר בקרוב... מה לגבי שישי ארוחת בוקר בשמש, על שפת הים אולי ? אביב.

אביב יקרה, ימים לא קלים עוברים עלייך, אבל אני שמחה שמבין כל מסך הדמעות והעצב שבפנים, את יכולה להביט על הקושי בעיניים פקוחות, לדעת שזה כואב, אבל זה גם יעבור, עוד מעט, רק עוד קצת זמן. כמעט כמו בדיקת דם....זה כואב לכמה שניות, ואח"כ נגמר וזהו...ואפשר לנתח את הנתונים של מה שקורה בפנים... :) שיהיה לך יום טוב, תרגישי טוב (אני שמחה שהחום ירד, אני מקווה שלגמרי), ונשתמע היום... אני שולחת חיבוק, וכוס תה חם עם לימון(כיאה לפולניה שכמותי...) :) טלי פרידמן

טלו'ש יקרה, התה היה מצוין, והחיבוק עוד יותר... מצאתי את הקטע הבא שמדבר על חיים בחמישה פרקים בפורום אחר והוא מתוך ספר שנקרא ``ספר המתים והחיים הטיבטי`` מאת סוגיאל רינפוצ`ה, בהוצאת גל. והוא מיועד לכולם... פרק 1: אני הולך ברחוב. במדרכה יש בור עמוק, אני נופל לתוכו. אני אבוד אני חסר ישע. אין זו אשמתי. לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה. פרק 2: אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק, אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו. אני נופל לתוכו שוב. אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן, אבל אין זו אשמתי. ושוב לוקח לי נצח לצאת. פרק 3: אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק, אני רואה אותו. אני נופל לתוכו בכל זאת כוחו של הרגל. עיני פקוחות, אני יודע היכן אני. זוהי אשמתי, אני יוצא מיד. פרק 4: אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק, אני עוקף אותו. פרק 5: אני הולך ברחוב אחר. טלי, עברנו כבר הרבה משלבים, הלכנו לאיבוד, היינו חסרי הישע, לקח לנו כמעט נצח למצוא את הדרך החוצה, ניסינו להתעלם מהבור, חשבנו שזה לא אשמתי שנפלנו, ויצאנו ממנו מיד, ועכשיו הגענו לשלבים החשובים של לעקוף את הבור, או לבחור בדרך אחרת. אבל הכי חשוב, גם אם נפלנו שוב, לא להיקלע למעגל של רחמים עצמיים, אלא באמת להמשיך הלאה עם מה שיש כרגע ביד. שלך, אביב. שלך, אביב.

קודם כל תודה על מכתבך, למטה. תודה, שבתוך כל הקושי שלך את עדיין מוצאת את הדברים שיחזקו אותי! אני חושבת שמעטפת המוות גם מפחידה וגם ממכרת. אתמול, הפסיכולוגית שלי סיפרה לי על הפרעה, בה אנשים עושים דווקא את הדברים שמפחידים אותם. לדוגמא - אנשים שפוחדים ממעליות - כל היום עולים ויורדים במעלית. היא אמרה לי שאצלי זה קצת מזכיר את ההפערה הזו. הדבר שאני כה מפחדת ממנו, אני כל הזמן בתוכו. כאילו כדי להשיג יותר שליטה עליו. ואת צודקת. אנשים עדיין ימותו ויהיו חולים. ועדיין יהיו פיגועים ואסונות. לפעמים יש לי מן צורך לחוות על גופי את החולי ואת הקושי של אנשים אחרים. לקח לי הרבה זמן להבין את זה. ואני לאט לאט חוקרת בתוך תוכי ומגלה הבה דברים עוד מהידלות, מהמחלה של אמא, שכביכול לא ידעתי על קיומה, אבל כנראה שהרגשתי את זה. אבל מספיק עלי :-) זה כיף לפעמים להתכרבל בשמיכה, להתחבא מהעולם, אבל רק בידיעה שזו הפסקה קצרה, הפסקה לאגירת כוחות, ואני רואה שזה מה שקורה אצלך, אז אני מרשה לעצמי לא לדאוג:-) אני מאמינה בחוזק נפשך ושהתקופה הקשה הזאת תעבור ואת תצאי מחוזקת! היום הולדת של אבא.... אני כל כך מבינה אותך... יום הולדת של אמי ב- 2/9 ותמיד זה היה יום אחרי תחילת הלימודים. מן שגרה כזאת, כמו שני חגים אחד אחרי השני. שני דברים מרגשים. מיותר להגיד שכבר משמן אני לא בבית ספר ועוד יותר מזמן, היום הולדת שלה הפך לדבר עצוב.... אבל תמיד בתוך הלב היום הזה ישאר כמו משהו מיוחד. ואולי גם הידיעה, שבמקום להזדקן שנה אחרי שנה היא תמיד נשארת צעירה (ואולי זו סתם הדרך שלי להתגבר). תחזיקי מעמד, תנשמי עמוק עמוק, את אוויר העולם הזה, עם הטוב ועם הרע, וכמו שכתבת, אחותך עוד מעט תלד ויהיה מישהו חדש בעולם הזה, מישהו שגם קשור אליך וזה עוד יותר משמח :-) אז באמת, שהתקופה הקשה הזו תחלוף לה, תתני לה לעבור מעליך ואל תסחפי איתה. אוהבת מאוד ושולחת רק דברים טובים! ללה

ללה יקרה, יש הרבה דרכים להביס את הפחד ולהתמודד איתו - להתחבא מפניו, להילחם בו, לנסות להבין אותו, לנסות להביס אותו, וגם לפעמים להצטרף אליו. מין תחושה כזו שאם לא יכולנו לו בכל שאר הדרכים אז בוא נלך יחד איתו. אם אי אפשר להביס את האוייב, אפשר להצטרף אליו, ואז הוא כבר לא אויב הוא חלק ממך. אבל חבל, פחד שהצטרפנו אליו והוא חלק מאיתנו הוא לא פחות מפחיד, ואולי לפעמים אפילו יותר מפחיד. אפשר להוריד את הראש ומותר לא להילחם בו, לתקופה, לימים שיודעים שהם קשים ויעברו, לימים שיודעים שבהם כמה שלא נילחם בו זה לא יעזור, וסתם יבזבז לנו כוחות שאנחנו צריכים כדי לשרוד. אבל ברגע שעברנו את המשבר והימים הטובים מגיעים לפעמים הפחד חולף מעצמו, ואם לא זה הזמן להתחיל להילחם בו ולהיכנס בו בכל העוצמה. אז אסור להצטרף אליו, להיכנע לו וללכת איתו. ובטח ובטח שאסור להתמכר לו. יש לנו לפעמים נטיה להתמכר לדברים הרסניים, צומות, הקאות, שתיה, סמים ועוד, שלא גורמים לנו להרגיש יותר טוב, שרק משלים אותנו באופן רגעי שאנחנו מרגישים טוב יותר, אבל זו אשליה שמתנפצת, ואז אנחנו מרגישים גרוע יותר. אני אהיה בסדר, לאט לאט חוזרים אלי הכוחות, הייתי במשבר והוא מתחיל לחלוף, אבל אף פעם לא ויתרתי, אף פעם לא הצטרפתי לפחד ולא לחצתי איתו ידיים, ואני לא מסכימה גם לעשות את זה, לא עכשיו ולא במשבר הבא. התחבאתי ממנו - זה כן, לבינתיים, עד שחזרו אלי כוחותי, ואני יכולה להסתכל עליו שוב בעיניים פתוחות ולהתמודד איתו ולהילחם איתו, ותאמיני לי אצלי - הפחד יפסיד. אני יותר חזקה ממנו, ויותר רוצה לשרוד ולחיות ממנו. הוא אותי לא יביס. ואני מקווה שגם אותך לא. אני רואה את הכוחות שלך. אני רק צריכה שגם את תצליחי לראות אותם, ואת רואה אותם בימים מסוימים יותר ובאחרים פחות וזה בסדר. את תלכי בקצב שלך, שאת תקבעי, ביחד עם המטפלת שלך, ואני אלווה אותך קצת ליד עד שנגיע אל המטרה, אם תרצי. תהיי חזקה, אוהבת, אביב.

אני שולחת לך בדואר אוויר את כל מה שהיית רוצה על מנת שתרגישי טוב. אולי קצת חיוכים, או שמחה.... אפשר גם בריאות...רק תאמרי בבקשה... אז שיהיה לך רק טוב :-) אני כאן.

אז נכון, יש ימים קשים ויש ימים קשים פחות, אבל יש גם ימים טובים וימים טובים יותר - תלוי איך מסתכלים על זה.... לפי מה שהתרשמתי ממך אחרי שקראתי מס' דברים שכתבת, הבנתי שאת יכולה להיות חזקה מספיק, ואני בטוחה שאם לא תותרי לעצמך, תתגברי על כל הקשיים, ועל ימים מהסוג הזה, שלפעמים כואבים מידי. תחזיקי מעמד...

היי, בוקר טוב, תודה על כל החיבוקים והנשיקות, ועל המילים האופטימיות, וכן את צודקת פולי, אני חזקה מספיק גם כדי לעבור את הימים הקשים והכואבים האלו, ואחריהם יבואו האופטימיים והחזקים. יהיה בסדר, תודה, אביב.