יש למישהו תשובה?.... כי לי אין...

שוב אני... שוב בבעיה. אותה הבעיה הישנה שכבר מתחילה להימאס... נראה כאילו אי אפשר לצאת... שוב אני צריכה עזרה - אני לא יודעת אם אני רוצה, אבל בטוחה שאני צריכה, כי לפי מה שהבנתי, והובהר לי טוב מאוד, ככה זה לא יכול להימשך... השאלה, בעצם, היא האם אני צריכה לעשות דברים שגורמים לי להרגיש חרא, ולא טוב עם עצמי כדי שאבא ואמא יהיו מאושרים, או שאני אמשיך לעשות את מה שעושה לי טוב (לי, ולא לבריאות המחורפנת שלי), אבל אמא ואבא יסבלו...? ?????????????????????????????????????????????????????????????????????

היי פולי, הרבה שאלות שמופנות למישהו שיש לו את התשובה, אבל התשובה קיימת בעצם רק אצלך. אני יכולה לנסות לכוון אותך, לנסות לשקף את מה שאני מצליחה לראות מבחוץ, כי לפעמים כשאנחנו בתוך זה קצת קשה לנו לראות, אבל בטח לא להחליט בשבילך מה טוב לך. את זה רק את יכולה לדעת. נראה לי שהבעיה מתחילה אצלך בתאור המצב, במין תחושה של שני צדדים יש למטבע והם לא נפגשים, אחד כנגד השני, מצד אחד את, מצד שני אבא ואמא, והדברים שטובים לך מנוגדים לדברים ששונים להם. אולי פה אפשר להתחיל לחשוב למה זה ככה, לפעמים באנורקסיה באמת נוצר מצב של מעין "מלחמה" בין המשפחה לאנורקטית. אמא ואבא כל כך רוצים להציל את הגוזל הקטן שלהם ולהגן עליו, רואים בעצם שהדרך שלו תוביל אותו לאסון, למוות אולי, פוחדים, נמצאים בחוסר אונים, לעומת הגוזל הקטן שכל מעיניו נתונים כרגע לאיך לא לאכול, לאיך לרמות אותם, להמשיך להשלות אותם, ולהמשיך לרזות. אולי פה צריך להתחיל להבין שאין כאן "מאבק" בינך לבין ההורים, שאולי שניכם רוצים אותו דבר, וזה שיהיה לך טוב, רק כל אחד מכם מגדיר את הטוב הזה אחרת. ואולי גם כדאי לחשוב קצת על הטוב הזה ועל ההשלכות שלו, האם הטוב שיש לך עכשיו לא יפגע בך בעתיד ? אולי את רואה משהו רגעי, הקלה מסוימת למה שמתרחש אצלך בזה שלא תוכלי, וההורים יכולים לחשוב לטווח קצת יותר ארוך ולנסות לבנות משהו שיחזיק לאורך זמן. בכל מקרה, הגישה שלי אומרת, שלא תמיד אנחנו צריכים לעשות את הטעויות בעצמינו ולחוות על בשרינו, בייחוד לא בדברים כאלה שעשויים להיות הרי גורל ומסוכנים לחיינו. בנקודה הזו שווה להפקיד את הדברים וההתלבטות אצל אנשים מקצועיים שמבינים. אולי באמת את צריכה להקשיב כאן ל"בוררים", דווקא בגלל שאת מרגישה שאבא ואמא נגדך, יש לך אנשים מקצועיים אובייקטיבים שגם אומרים לך ש"ככה זה לא יכול להימשך..". נראה לי שנשארת בתחושה שלך מאוד לבד בכל הסיטואציה הזו, מצד אחד אבא ואמא והאנשים המקצועיים ומצד שני את... אבל אולי אם תנסי להבין שהם לא נגדך, שהם רוצים רק מה שטוב לך גם כן, ואולי אפשר להגיע לפשרה ולדבר על הטוב הזה, לנסות לברר מהו ואיך משיגים אותו בכוחות משותפים, יהיה לך קל יותר. ולסיום המנטרה הקבועה שלי "נראה שאי אפשר לצאת...", רק נראה, אבל אם אוזרים המון כוחות עצמיים והמון אנשים חיצוניים שייסיעו במאבק, יתמכו וילוו - א פ ש ר !! אביב.

תודה שהגבת. רציתי להבהיר שכל מה שאני עושה הוא לא בכוונה לרמות אותם, להשלות אותם כדי שאני אמשיך לרזות. זאת ממש לא הכוונה. כי הייתי כבר במקום הזה, ואני ממש לא רוצה לחזור אליו שוב. כנראה שאני פשוט לא רוצה להתקדם הלאה. נוח לי איפה שאני עכשיו. בלי לראות מה הלאה, כי אני הרי יודעת ומכירה את כל ההשלכות, ומה יקרה בעתיד, אבל לומר את האמת, זה ממש לא מזיז לי! לא בשלב זה בכל אופן. כנראה שאני לא רוצה מספיק, כי עזרה מוכנים הרבה מאוד לתת. לא רק ההורים, כל המשפחה. אני זאת שלא מוכנה לקבל. אני זאת שלא מושיטה יד בחזרה. במקום זה אני סתם מקללת וצועקת כמו אידיוטית, שיעזבו אותי, כי אני כבר נורא עייפה. שיעזבו אותי לבד. אני נורא מתגעגעת להיות לבד. כמו פעם. כמו תמיד...

הרבה סימני שאלה..... בכל אופן, הבעיה שלך לא נמאסת. לא עליי. כשהיא תתחיל להימאס עלייך....let me know אני חושבת שיקח הרבה זמן עד שתרגישי טוב עם עצמך ועם מה שאת עושה, כי בינינו, אם את עושה משהו שכביכול טוב לך....גם אז את לא מרוצה. תתקני אותי אם אני טועה.... חוץ מזה, כל עניין המאבק הזה, זה העניין, זה בפירוש מאבק, ואני כמעט נכנעת, כמעט, זה על הסף, כמו לולין שמטייל על חבל דק... משחק בחיים שלו, אם יפול, יפול, אם לא, אז לא. זה רק עניין של עיתוי. אני מחכה שמשהו יבוא ויציל אותי, יגאול אותי מיסוריי, אם יבוא, אז יבוא, אם לא...אז לא. אותו דבר אצלך, תני לאנשים להושיט לך יד...אל תחסמי אותם, אל תבני מסביבך חומה למרות שאת יודעת שאנשים אוהבים אותך....עזבי שטויות....תני לי יד... אני אעזור לך.... P L E A S E !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! hit me back....... me

חשבתי על זה, וזה נכון מה שאמרת על זה שאני עושה משהו שהוא כביכול טוב לי, אבל באיזשהו מקום אני עדיין לא מרוצה. אני לא יודעת אם אני לא מרוצה כי אני יודעת שזה לא בסדר, או כי אנשים מסביבי לא שוכחים להזכיר לי כל רגע פנוי עד כמה זה לא בסדר, וגורמים לי לייסורי מצפון, שמטרידים אותי כל הזמן ולא נותנים לי להרגיש טוב עם זה. נורא עצוב לי שכתבת שאת על הסף, ושאת כמעט נכנעת... מה שיהייה יהייה? - לא נראה לי.... כי איך שאת נשמעת, זה בטוח לא יהייה טוב. לא ככה בכל אופן, אם תתני לעצמך להיכנע. כי אני מאמינה שאת כן רוצה עזרה, כן רוצה שיצילו אותך. אבל קודם כל את צריכה להציל את עצמך, עד כמה שזה מפחיד... אני לא רוצה עזרה. כ"כ לא. אני לא רוצה לעזור לעצמי. ועד שזה יקרה, אני לא נותנת לאף אחד להתקרב אליי. לנסות. אני מתרחקת..... את רק צריכה לרצות, ואני לפחות, אהייה שם בשבילך... רק תגידי...