לסוריקה שמזמן לא דיברנו

היי סוריקטה אין לי מושג מה קרה, ומה היה הצונאמי הגדול אבל אני זוכרת אותך מלפני כמה שנים אני זוכרת את הערכה הרבה שקבלת, ואהבו את מה שכתבת, ואת אפילו הערת פעם שאת לא כל כך רגישה בחיים המציאותיים שכך נותנים לך הרבה הערכה אבל... אני הרגשתי אז שמעבר לזה שאת אשה עם כוחות פנימיים, את זקוקה לעזרה, נכון, הראית הרבה גבורה ורצון להתגבר, אבל הבדידות שלך לא פעם זעקה, ולפעמים זעזעה, ופעם אחת אפילו כתבתי לאודי בפרטי שהייתי מאד מאד מבקשת אם הוא היה יכול להיות שליח בלי להביא לידי זהוי לא שלך ולא שלי, אם אוכל לעזור במשהו בחיים המציאותיים שלך. (אודי סרב ואמר שהוא לא עושה דברים כאלו) הרגשתי שאת חייבת לנסוע לחופשה, היית נשמעת לי חלשה ועייפה, מאין מי שיתן לך יד, כאילו וכל מה שסובב אותך בעיקר זה החתולים שאת דואגת להם והילדים שא מטפלת בהם, אבל אף אחד לא מטפל בך. ולמה אני כותבת את זה? כי כתבת לפני כמה ימים שכאן ראו בך רק כסוריקטה החכמה ולא כאחת חלשה, זה לא נכון, וזה לא סותר האחד את השני, אפשר להיות ממש חכמים, אבל עדיין חלשים במובנים אחרים, ומי שלא שם לב זה, זו הבעיה שלו, וכנראה בחיים האמיתיים הוא גם לא שם לב לחולשות של אחרים. ורציתי שתדעי שאני לפחות ממש רציתי להיות שם בשבילך כאשר חשבתי שאת צריכה את זה, ולעשות את זה אנונימי, וחששתי מאד שבחיים עצמם אין לך על מי להשען! וכל ההכרות ברשת היא מאד מאד בעייתית מצד אחד היא מציפה דברים ומצד שני היא אלמת וחסרת ידיים ורגליים, אלו סתירות עמוקות מאד, ולפעמים רק מעצימות את הבעיות, מצד אחד את מרגישה בכאילו יש לך קהילה, יש לך חברה, אבל בחיים עצמם הבדידות רק גוברת. אבל את לא צריכה להיפגע, כי אין בזה כלל וכלל סתירה, וגם אם מבינים שאת אומרת דברים של טעם זה לא סותר את העובדה שגם את צריכה כתף להישען עליה, שגם את צריכה יצור אנושי שיוכל לתת לך סעד כאשר את צריכה, כולנו צריכים את זה, כולנו אנושיים, כולנו, החזקים והחלשים צריכים לא פעם להישען על מישהו אחר, ככה זה, וזה מה שעושה אותנו אנושיים. וזו הבעיה של האנונימיות שלנו כאן ברשת. כאשר יש לך שכנה טובה, ואת רגילה לדבר אתה, ולשוחח ולהנות, ולפתע את רואה שהיא לא מרגישה טוב, את מכניסה לה ארוחה טובה, את דואגת לה, מנסה להקל עליה ומה יש לנו כאן חוץ ממילים? ואפילו כאשר המילים חמות וטובות הן לא יכולות להיות במקום מעשים ולא פעם אנחנו פשוט זקוקות שיעשו בשבילנו דברים, אין ברירה, ככה זה, רוצים או לא רוצים, יש לנו את החוזקות שלנו ואת החולשות שלנו, וכל המכלול כולו זה מה שעושה אותנו. ובקשר לטיפול עם מטפל, יש כאן משהו עמוק עמוק בתוך כל עניין הטיפול הזה, שאני חושבת שהוא לא ישר ולא נכון, וארחיב על זה בפעם אחת.

הי סנדי, תודה על המילים. לא בטוח שהבנתי את ההתחלה. עימך הסליחה. נראה שאני מידי רגישה. והנפש, כמו הגוף שמאבד את ההכרה כשכואב מידי, כך יש לה את המנגנונים שלה 'לאבד את ההכרה' כשכואב מידי. כן מתבאסת שאני נראית חזקה ואנרגטית ומרגישה שלא מאמינים לי כשאני מספרת שיש בעייה. אמנם בדידות גדולה ובכל אופן, יצרתי שכנויות מאד טובות במציאות. אודי שמר על הגבולות בזמנו וזה היה נכון בעיניי. חופש - זה אולי משהו שאני צריכה ללמוד. כתבתי בתקציר. יום עמוס. סוריקטה