.....................................................

אודי, קשה לי מאוד עם ההיעדר של המטפל. אמנם אנחנו מקיימים שיחות בסקייפ אבל זה לא אותו הדבר. התקשורת מקרטעת כי הוא נמצא במקום עם קליטה לא ממש טובה ולי זה מרגיש מוזר, כמו להכניס את הטיפול הביתה. אני מרגישה שקפאתי, אמנם הבחוץ מתפקד ללא רבב אבל הכל רובוטי ושום דבר לא זז. אני מרגישה עצובה ומדוכאת, נטולת חיים וחיות ובכל יום מרגישה את הקושי, להתחיל את היום, להיות. הזמן דוהר מולי, אני לא מתקדמת והאמת היא שאני מיואשת מחוסר היכולת לצאת מהמצב, למרות העבודה הטיפולית ולמרות הרצון שהיה לי והנחישות, לא לוותר ולמצוא איך להציל את עצמי. אני אדם די סגור ולכן, כדי לשמור על עצמי ועל הסוד אני מסתגרת ונמנעת מרב האינטראקציות החברתיות וגם מתקשה לבקש לעצמי עזרה חלופית בזמן העדרו של המטפל. במקום לבקש עזרה, אני מהדקת את הקליפה והתפקוד החיצוני, מתישה את עצמי ומרחיקה והודפת את הפנים. ואולי בגלל זה הוא משתולל ורוצה לצאת החוצה, צורח ובוכה וגוזל ממני כל כך הרבה אנרגיות. מתיש.לםעמים אני כועסת על עצמי שאני לא רוצה לצאת מזה, שאני עושה בכוונה ומה בכלל הסיפור שלי. תודה, שירה

...שירה יקרה!!! ...אין לי כל כך מילים לומר לך... בטח לא מילים מנחמות.. אז למה אני בכלל כותבת לך ??? .... אני חושבת שאין לי על זה תשובה.. גם לא לעצמי... ... וואו... שירה... האמת היא שאני כל כך מבינה אותך.. ... לא מצליחה להבין איך?? מה??? מה עושים במקרה כזה?? המטפל נוסע כך למליון זמן...??? וואו... תשמעי שירה.. אני חושבת שאולי הוא נאלץ,היה חייב לנסוע.. ועושה את הטוב ביותר שיכול לאור הנסיבות הקיימות... .. וואו...שירה... את יודעת? בשבוע שעבר לא נפגשתי עם אמא צביה מרביעי עד ראשון (בגלל יום הזכרון, העצמאות וכ') .. וואו..זה היה מטורף... בראשון כבר לא היה לי מרגיש בלב... מזכיר את מה שאת מתארת... מרגיש לי רצון להניח על הלב שלך תחבושת .. שיכאב קצת פחות.. מרגיש לי רצון לתת לך יד.. איתך,במבי

שירה אהובה לפעמים יש מצבים שאנחנו לא מסוגלים לעשות את מה שנדרש מאיתנו כמו שקורה לך עכשיו... החסרון של המטפל מורגש מאוד אין ספק ששום דבר לא מרגיש כמו שיחה פרטנית... יקח לו עוד הרבה זמן לחזור ?? אולי את יכולה להתכתב איתו במקום לדבר בסקאיפ כך תוכלי לקרא שוב ושוב את המילים ויתן יותר כוח להמתין ?? אהובה שאת ...אולי את באמת צריכה לבקש עזרה חלופית רק כדי לעזור לעצמך לא להיות לבד מאמינה שיקל... תחשבי על זה כמעין גלגל הצלה שיתן לך פסק זמן עד שהמטפל יחזור לא תיהי בכאלה הרגשות קשות ...אפילו רק לפרק זמן...קצר..מקווה.. לא פלא שאת מותשת ... תחשבי על זה.. אוהבת אותך

מתוקה את במבי... זה כואב כמו נטישה קשה זה מרגיש בלתי אפשרי משבוע לשבוע עוד נשימה ארוכה ועוד אחת... וזה נכון גם לגבי כמה ימי העדרות. בפנים זה כמו תינוק נטוש צורח עד שמבין שאיש לא יבוא לאסוף אותו וחדל מהבכי. כמו מוות. הלוואי יכולתי להיות מטופלת יותר, כל יום אפילו, כדי לקבל תחושה של רצף, כדי לעבות שורשים... אוףףף תודה במבי אהובה, לוקחת את ידך המושטת. שירה

תודה חטולית יקרה על המילים החמות והדואגות. שלך שירה

אולי שירה כי את משדרת כל הזמן שהכל בסדר קשה מאד לצאת מתוך התפקיד הזה, לובשים אותו הרבה זמן, ומרגיש, כאילו אם לא נשדר מושלמות אז הכל יתמוטט. האמת? שברגע שאת תגלי את החולשה שלך מעט החוצה תראי איך שאחרים אף אף הם יגלו את החולשות שלהם. הסביבה היא מראָה שלנו, אם אנחנו כל הזמן מנסים לשקף עוצמה אף אחד לא מעיז להראות את החולשות שלו אלא אם כן הוא רוצה את עזרתנו ) כאשר נראה ונבין שאנחנו אנושיים עם חולשות, להפך, לא יעריכו אותך פחות, יראו אותך יותר אנושית. מבינה כל כך את הנראות המושלמת הזה,