ללה, קחי נשימה עמוקה - עוד מכתב...

בוקר/צהריים/מה-שלא-יהיה טוב! אני כותבת מכתב אחרון להיום, לפני שאני מסתלקת (בעצב) ללמוד למבחן שלי. אני עדיין לא בסוף הקורס, ואת המחשבות ההרסניות שלי לגבי פרישה אני שומרת, בינתיים, בכספת. כך שהחלטתי נחושה! ללמוד עד שאגמור את כל החומר, או עד שאתייאש... (נחשי מה יקרה קודם... :-)) המכתב שלך, הכתוב בכנות נפלאה, נוגע בנקודות הרגישות, הבעייתיות. אני חוששת שאת צודקת, המסרים האלו - לגבי מהי "הצלחה בחיים" - חודרים, גם אם את לא בגיל ה"מסוכן". כי לא הגיל הוא המסוכן. התפיסה העצמית הלא מפרגנת, הביקורתית-מדי, הרדיקאלית, הלוחמנית והבלתי מתפשרת - היא היא המסוכנת. המחשבה (המוטעית!!) שאם לא תהיי נ-ו-ר-א מוצלחת, נ-ו-ר-א חכמה, נ-ו-ר-א רזה - אז את לא שווה... או הרעיון הנואל, שצריך להיות "מושלמת". למה ?! כמה אנשים מושלמים יש בסביבתך?? אני מתערבת שאף לא אחד. אבל איכשהו- לזה אין חשיבות בעינינו. אנחנו צריכות להיות י-ו-ת-ר טובות, אנחנו צריכות להתאמץ יותר, ואנחנו אף פעם לא עושות מספיק, מספיק טוב - לפחות כך אומר לנו היצור הזה (מכשפה? מסיכה? סתם אידיוט?) ששולט על חלקים נרחבים ממה שקרוי התודעה שלנו. אחרי מספיק "שנות ותק" אני יודעת, אי אפשר להתעלם מהמכשפה. גם עכשיו, כשאני מצליחה לאכול, לעלות במשקל ולחיות עם עצמי - פחות או יותר (רצוי פחות...) - בשלום, גם עכשיו אני נאלצת להתמודד עם המחשבות האלו. הן חלק מחיי. ייתכן שזה ישתפר עם הזמן. ייתכן שאם אצליח להיאחז בחיים מספיק חזק, מספיק זמן - המחשבות תדעכנה בהדרגה. וייתכן שלא... ייתכן שאאלץ להתמודד עמן כל חיי. אבל אני מסרבת לתת להן את הכוח להרוס את חיי!! יש לי - וימשיכו להיות לי - חיים אחרים, מעבר למחשבות המתעתעות, המאיימות, המפתות... "בואי, כדאי לך, תוכלי להירגע, להיות שוב בשליטה... בואי, רק הפעם. תרדי רק עד קילו אחד, מה כבר יקרה..." אבל אני לא נכנעת, לא מתפשרת, ולא מנהלת מו"מ תחת אש! :-)) אני לומדת להירגע, לומדת לשנות כיווני חשיבה, לומדת להעסיק את המוח במשהו אחר, ו... לומדת לקבל את עובדת קיומן של המחשבות האלו, ולשמוח על רגעי החסד שביניהן. ויש מקום לאופטימיות, כי רגעי החסד האלו הולכים ומתארכים! דבר אחרון להיום ( ש-ו-ב אני תופסת את כל המקום בפורום...!!), אפרופו תוכניות על אנורקסיה: גם לי היתה "תקופת התמכרות" קשה, שבה קראתי/שמעתי/צפיתי (הייתי אומרת גם "בלעתי", אבל יש גבול... :-)) כל מה שיכולתי להניח את ידי עליו בנושא. בין שאר הדברים הייתה תוכנית בערוץ 8 , ששודרה לא מזמן. הראו שם את הדברים "הרגילים", את יודעת: רקדניות, דוגמניות, שחקניות אנורקטיות... כל המקצועות המועדים לפורענות. אני אמנם לא אינדיקטיבית לעניין הזה, ראיתי כל כך הרבה שכבר באמת קשה "להרשים" אותי. אבל, אחד האייטמים שם הצליח בכל זאת: זו היתה אשה, בשנות ה- 50 לחייה, שצולמה כשהיא חוצה את הכביש. היא הלכה, לאט לאט, נעזרת בהליכון... בקושי מזיזה את גופה, גוררת רגל אחר רגל, המאמץ והכאב ניכרים היטב על פניה. האשה הזו אנורקטית מזה 35 שנה. היא היתה רקדנית מוכשרת, ניבאו לה עתיד מקצועי מזהיר. כשהאנורקסיה שלה פרצה, עמדה בפניה ברירה אכזרית: לוותר על הקריירה שלה, שכל כך חשובה לה, כדי לאפשר לעצמה להחלים, או... להקדיש ה-כ-ל למען הקריירה ולשלם את המחיר- באושרה, בבריאותה, בחייה. היא בחרה באפשרות השניה... העניין הוא, שאי אפשר לדעת מראש מהו המחיר אותו נאלץ לשלם, עד שמגיע זמן הפרעון! היום, עם אוסטיאופורוזיס קשה, פגיעה רצינית בלב ושבר באגן שמסרב להתאחות, היא מצטערת על ההחלטה הזו... מאוחר מדי. המשפט המזעזע ביותר שהיא אמרה, שהותיר אותי אחוזת אימה, רועדת בבכי ומבטיחה לעצמי שוב ושוב לעשות הכל (!!) כדי לא להגיע לזה... היא אמרה שהיא קמה בבוקר ישירות להישקל, ומתפללת...שהמשקל יראה היום פחות מאתמול: קילו פחות, חצי קילו, אפילו 100 גרם פחות... כי במצבה, כשגופה הרוס, כשמאום בחייה לא מצליח, וכשאבד לה כל סיכוי להשיג אי פעם משהו, זה התחום היחיד שנותר לה - שביב הצלחה בודד בחיים שלמים שבוזבזו... זהו, אני מבטיחה לא לזעזע יותר. בסוף עוד יאשימו אותי בגרימת דיכאון בזדון! ללה, אני שולחת לך חיבוק גדול ואוהב, שיראה לך איך לפרגן לעצמך על הצלחות, לסלוח לעצמך על שגיאות אפשריות, ו - (הס מלהזכיר!) - לאהוב את עצמך...לפחות קצת... מישהי, שרואה מהצד את מעלותייך, ש... הלוואי והיית מצליחה לראות...

למישהי וללה, מישהי שני המכתבים האחרונים שלך, אלה בדיוק המכתבים שצריך להדפיס, לשמור להגדיל ולתלות על הקיר, ולחזור ולקרוא מתי שרק אפשר. אותו דבר אני עשיתי בדיוק, לקחתי הודעות מסוימות שלי, דברים שכתבתי לעצמי ולמטפלת שלי במחברת, הודעות שנשלחו אלי מאחרים בפורום, שירים ששמעתי ברדיו, שירים שכתבתי, וחזרתי ושיננתי ודיקלמתי ולמדתי בעל פה. ובלילה אחד, יום חמישי לפני שבועיים אם אני לא טועה, פתאום הרגשתי את ההצפה מבפנים. לא מבחוץ, לא מההודעות, לא מהשירים, מבפנים - מהלב ומהבטן, שרון היתה פה איתי לחלוק איתי ברגע הזה, ושתינו לדעתי נדהמנו מהתחושה ומההרגשה שפתאום היו מופנמים ומחולחלים עמוק פנימה בתוך הלב. ואז זה בא... השינוי הגדול שכולם מצפים לו לדעתי, לא צריך יותר לדבר לעצמך, לא צריך יותר לשנן לעצמך, הדברים כבר שרוטים לך עמוק בתוך הלב, כבר מלווים אותך כחלק ממך, ואז כבר לא צריך לשכנע, לא צריך לדבר - אל עצמך כמובן, זה פשוט אתה !!! אני לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את עצמי כל כך טוב, כי אי אפשר כל כך להסביר פה, אבל פתאום כמו מין נס שכזה, וה- switch בראש התרחש. כמעט בלי שליטה. פתאום בא ותקף והשאיר חותם חזק וברור, ואין יותר הפרעה. היתכן ? תשאלנה את עצמכן. אני אשאל את עצמי. לא יודעת, אבל זאת עובדה, ככה זה היה, וככה זה קרה. ובינתיים המצב נשמר. ולפי ההרגשה בבטן ישמר. והלוואי - אצלי ואצלכן. שלכן, אביב.

וואו! השארת אותי פעורת פה! אף פעם לא שמעתי ממישהו תיאור כה חזק וכה אישי. אז זה באמת קרה? ה- switch הזה? בכנות, אף פעם לא האמנתי שזה יכול לקרות , אבל הנה, הצגת לי עובדה ואני ממש נלהבת. אני מניחה שה- switch בא רק אחרי מלחמה ממושכת. איזה נחת זה בטח! אני כל כך , כל כך רוצה להאמין שזה יקרה גם אצלי. שיום אחד לא אצטרך לכתוב ולהגיד ולהזכיר לעצמי או לנסות להאמין, אלא זה פשוט יבוא מבפנים מבלי שאצטרך לחפור בתוך עצמי. ושוב, כל כך קשה לי לראות את זה קורה... אולי קצת מפחיד. כמו כל מה שכתבתי למישהי, ההשתייכות הזאת למשהו מסויים, שגוי, אבל קיים. מה שאני יכולה לומר לזכותי - שההשתייכות הולכת ודועכת. אני מתחילה להשתייך למקומות ולדברים אחרים, מעניינים בהרבה יותר. ואם האשה, עליה כתבה מישהי, שלא נשאר לה כלום מחייה מלבד האנורקסיה, אז אני מנסה לצבור כמה שיותר דברים בחיי, כדי שאף פעם לא להגיע למצב הזה. מצב של כניעה מוחלטת. אני מעריכה אותך בשל הדרך שעשית, המלחמה הפרטית שלך שנצחת בה!!! המצב יישמר, הרי הכל כל כך הרבה יותר טוב עכשיו, הלא כן? אני יכולה לדפדף כאן בין ההודעות שלך ולראות בן אדם הרבה יותר טוב, הרבה יותר מאושר והרבה יותר מעניק לעצמו ולאחרים! אני רוצה להעניק לך גם הרבה בחזרה, אז אולי רק בגלל זה שווה לי להמשיך במלחמה שלי ואולי גם אני בסוף אנצח. ללה

כן, זה יגיע.........לא רגע לפני שהתפוח יבשיל...........ובלי כל אזהרה יפרץ סכר האימה......... והכרוניקה תשבר אחת ולתמיד, והכל יהפוך לזכרון...לא להווה, לחוויה ערטילאית, לתמרור אזהרה , ותו לא. זה יגיע........אל דאגה בנות. בדיוק כשיגיע הרגע .......... ובינתיים כהכנה חשובה.פשוט התחלנה לאהוב את עצמכן..........במלוא מובן המילה.........אין צורך באהבה נשגבת, מספיקה אהבה פשוטה ללא משוא פנים ללא צבע , אהבה נטו. אותה ציפור קטנה בלב כל אחד.......עם שיר מיוחד משלה......... שרון

קודם כל - בהצלחה במבחן! (בסוף אנחנו עוד לומדות באותו המקום:-) אני חושבת שלפני שתתייאשי את תצליחי ולא תפרשי! לפרוש הרי זה הכי קל, הכי מפתה. לפרוש ולהצטער על זה. להרגיש רע, לשנוא את עצמך. מה יותר קל מזה. אז לא, אל תוותרי, הכל בדרך למעלה! ולגבי המכתב - אם לא הייתי בעבודה, הייתי מרשה לדמעות להציף אותי. עצוב, זה אפילו לא מילה, לא מה שעולה, אחרי שקראתי על האשה הזו. רחמים ופחד עצום. פחד מהשנים הבאות, השנים האלו, המבוזבזות, שלכאורה לא נראות מבוזבזות כלל וכלל, אבל עם חושבים לעומק... את לא מזעזעת, אני צריכה לשמוע את זה. צריכה להזדעזע, הרי כבר כמעט ואין דברים שמזעזעים. הכל רק גורם להשוואה... ותתפסי כאן כמה שיותר מקום, חוץ מזה - לא מדובר בתפיסת מקום אלא בנוכחות שאנחנו צריכות להודות בה כי אנחנו קיימות. ויש לך הרבה לתת ולתרום. הכנות שלך והמילים הזורמות זה נותן לי הרבה, וגם לאחרים. את בטח תתחברי רק מאוחר בלילה, ואני בטח כבר אהיה בבית. אז תלמדי טוב, תאמיני ותצליחי! אני קצת מסמיקה כאן, כשאת אומרת שרואה את מעלותיי, את נותנת לי הרגשה של נסיכה :-) לפעמים, אנחנו נוהגות להשליך את הרגשות שלנו על הרגשת הגוף. על "תפיסת" מקום במרחב. דברים שאף אחד אחר לא יכול להבין אפילו - "מה זאת אומרת תופסת מרחב? את כאן, את קיימת, כמו כל אחד אחר". ולנו זה לא מובן מאליו (אני מקווה שזה לא פוגע בך, ההכללה הזאת, אני פשוט מניחה שזה משהו משוטף לאנורקסיה). כל כך הורגלנו להיות "שקופות" שאני מבינה טוב מאוד את הרגשות המעורבים בעליה במשקל, בשמירה על משקל. אולי גם הצורך הזה לערב רגשות, הרי איך אפשר להרגיש דבר אחד במאה האחוז? טוב, אני לא מחדשת כלום כאן, ואולי גם קצת חוזרת על עצמי, ואולי קצת כותבת לעצמי כאן... אני כאן בדרך החוצה מהתהום ויש ימים בהם האור נראה קרוב מתמיד! אז שיהיו לנו הרבה ימים כאלה ושיבוא כבר היום בו נראה רק אור! אולי זה נשמע פיוטי מידי, אבל הרי זה מה שיפה בחיים האלה וזה מה שגורם להמשיך! חיבוק גדול לך ממני.