Lala היקרה שלי!! (מכתב ארוך, ראי הוזהרת)

כשתקראי את זה, כבר יהיה בוקר... בוקר טוב! המכתב שלך מאתמול ריגש אותי, יותר משאני מסוגלת להביע. אני עומדת לכתוב כאן כמה דברים שיכולים אולי לזעזע, אני מתנצלת מראש, אך חשוב לי לכתוב אותם. ללה, הזהות האנורקטית היא זהות שאולה, אך מסוכנת. כמו אדם שחובש מסיכה, במטרה להחביא את פניו האמיתיים, בנסיון לטשטש את מה שהוא סבור שהם פגמיו... הוא מסתובב עמה זמן רב: זמן רב כל כך, עד שאיש אינו זוכר עוד את תווי פניו היפים, המקוריים. אמנם, המסיכה מחממת מדי, מגבילה את שדה הראייה וגם קצת מגרדת... ובכלל, ממש לא נוח בה! אבל היא שלו, היא מגנה עליו, והיא הרי כל כך מתאימה לו...!! בסופו של דבר, כשהוא משתכנע להסיר אותה - הוא מגלה, לזוועתו הרבה, שהוא לא מסוגל: כל נסיון לקלף אותה מקלף, יחד עמה, גם את עור פניו... אני יודעת שהדימוי מחריד, אבל זה בדיוק המצב עם אנורקסיה. במכתב שלך אליי אתמול, כתבת שאת לא יודעת מה בעצם את מנסה לומר... ולי דווקא נדמה שהבנתי. כל הפחדים. כל ההתלבטויות. כל הקשיים, האובייקטיבים והסובייקטיבים... כל מה שאני מכנה "המחשבות האנורקטיות". כמו שכתבת כל כך נכון, הכל בהפרעה הזו מתנדנד: כמו הרצון להראות שהכל בסדר ובשליטה - מול התשוקה להיראות נורא, רזה להחריד, חולה מאוד- - - שיראו שמשהו רע מתרחש. כמו הרצון להחלים ולהתגבר - מול הדחף הנואש להרוס, לוותר, להעלם... כמה כל זה מוכר לי. מוכר, ונוגע בפצעים, מכאיב. הזהות האנורקטית היא מילכוד קשה. אני יודעת מעצמי, שחלק מהסיבות בגללן כל כך קשה לוותר עליה היא ה"גלוריפיקציה" שעשו, ועדיין עושים, לאנורקסיה. את יודעת - הבנות המוכשרות, החכמות, הפרפקציוניסטיות, הרגישות-לאחרים-יותר-מאשר-לעצמן... המושלמות. כל כך הרבה מחמאות נקשרות בשמה של מחלה אחת, מה עוד ניתן לבקש!! אני מודה ומתוודה, שנים ארוכות מדי הייתי שבויה בזוהר התדמית, גאה ב"סטאטוס". לא כי הייתי גאה בעצמי, אלא אולי להיפך: דווקא בגלל שהתביישתי כל כך בעצמי, בחוסר הכשרון שלי, בבורות שלי, בחוסר הרגישות שלי...בעצם היותי - בגלל כל אלו הרגשתי צורך להיצמד נואשות לאנורקסיה שלי. היא נתנה לי איזו נקודת ייחוס, שיכות לקבוצה אליטיסטית כביכול, כשהרגשתי שאין לי כל סיכוי להשתייך אי פעם לאיזו אליטה בזכות מעלותיי האמיתיות. ללה, זה משתלט. זה "עובר אינטגרציה ל- DNA ", זה הופך לחלק ממך, עד שלפעמים קשה לומר- אילו מהמחשבות/דעות/רגשות הם שלך, אורגינלי, ומה שייך למחלה המתעתעת. אבל, זכרי את משל המסיכה. במקרה שלנו - מחריד ככל שזה יישמע - זה יותר מסתם משל, זו עלולה להיות המציאות!! אני נאבקת בגורל הזה, ואני כאן כדי לעזור לך- אם תאותי להצטרף אליי. הקרב קשה, צפויים נפגעים... אבל הפרס שבסופו הוא יותר מעוד שטח אדמה שנכבש. אנחנו נלחמות על חיינו, אם לא כפשוטו- הרי בוודאי על איכותם, על יכולתנו להנות מהם. רצית לדעת קצת עליי? ראשית, אני... מסמיקה מרוב מחמאות... תודה, באמת. אגב, סגול בהיר נשמע לי צבע מצויין! האמת היא שלא עסקתי כל כך בהגדרות, כך שאין לי איזו דיאגנוזה-סטייל-DSM לשלוף ולאפיין בה את השלב בו אני נמצאת. כללית, אפשר לומר שאני בדרך להחלמה, אולי לקראת סופה (אני מקווה!). אני עדיין לא במשקל היעד, אבל החזרתי חלק גדול מהמשקל שאיבדתי, ואני כבר לא כל כך רחוקה ממנו. אני משתדלת לאכול מסודר, ובד"כ מצליחה. לרוב אני גם מצליחה לא להשליך את כל צרותיי, פלוס כמה צרות של אחרים, על האוכל, אם כי יש לי נפילות לפעמים. למדתי לקבל גם את הנפילות בהבנה, ולחכות שיעברו. אני כבר לא מנסה להיות superwoman , אני מנסה להסתגל לרעיון שאני אנושית- לטוב ולרע. ומסתבר שלא הכל כל כך רע !! ולגבי היכולת לגלות ולאהוב את עצמי האמיתית... זה תהליך. בשנים האחרונות - כמו פליאונטולוגית - אני חושפת את הישות הערטילאית הזו, עצמי האמיתית, לאט לאט. מגלה חלק אחר חלק: עוד יכולת שיש לי, עוד נקודת פגיעות, עוד רגש-קבור-עמוק, עוד רעיון מפתיע... מחפשת בתוכי רגשות חבה אליי. רגשות חמים, סובלניים: אל היכולות והחולשות, אל הכשרונות כמו גם אל הקשיים, אליי. אני מנסה, לפעמים מצליחה יותר ולפעמים פחות... לא מושלם, כמו כל דבר בחיים. נסחפתי קצת, גמרתי את המקום בפורום... אני אסיים עכשיו, לא לפני שאבהיר שאת יותר ממוזמנת לכתוב, ת-מ-י-ד, כל מה שמטריד, מעציב ומעכיר את היום. וכמובן, גם לשתף באושר, או לשאול שאלות! אני אשמח לשתף ולהשתתף, ולעזור ככל שאוכל. עכשיו נותר לי רק לשלוח לך חיבוק גדול, חם, עוטף... חיבוק שממנו מתעוררי למציאות טובה יותר!

תעשי לי טובה בבקשה תיתפסי תמיד הרבה מקום בפורום השורות שאת כותבת מפארות אותו, נותנות לו סיבה אמיתית להיות מאד התרגשתי, מאד התחברתי מאד, מאד מאד תמשיכי להיות את, תמשיכי להחלים הכינוי שלך לא הולם אותך, הוא סתמי ממש לא כמוך. אולי סיגל או לילך? (באווירת הסגול)

הסמקתי...תודה רבה... באמת הארת לי את היום! אני אשמח לתפוס מקום בפורום, כל עוד יש לדבריי משמעות בעיני מישהו, כל עוד אני יכולה להפיג קצת את הפחדים ולהחדיר קצת אור לאפלה... אני מחוייבת להחלמה, ואשמח לכל מלווה למסע הזה! לגבי הכינוי... אני מודה שזו עדיין נקודה חלשה- אבל, הכינוי המקורי שבחרתי היה "סתם מישהי", ובזכות אביב שיניתי אותו. בכל זאת יש שיפור מסויים, לא? :-)) אני אמשיך להחלים, לשתף ולנסות לעזור, ואת תכתבי לי קצת על עצמך? דיל? תודה, אורה.

בוקר טוב! (מאוחר כרגיל) את השארת אותי בלי מילים, כי מה עוד נותר להוסיף לכל התאור המדהים בדייקנותו. לגבי ה"אליטה" הזאת, כביכול, ההאדרת המחלה שאנשים עושים מבלי לשים לב לכך, תרבות הרזון, כל הפרסומות של מוצרים להרזיה, "הלחמו במשקל יתר", כל זה פשוט גורם לך להרגיש לפעמים במדרגה מעל. הדוגמניות האנורקטיות, המידות המזעריות. הנה, אני יכולה למצוא לי בגדים - זה אומר שאני נורמלית, ולא סתם נורמלית, יותר טובה מזה. וכן, ברור שכל אלה דברים שמנסים לא לתת להם להשפיע על המחשבה, ואני כבר לא בגיל בו אני רוצה להראות את עצמי, להיות מקובלת ואני יודעת עוד איזה שטות. אבל בכל זאת כל הדברים האלה חודרים חזק חזק. הם בעצם חלק מהאנורקסיה. לפעמים, כשאני מסתכלת על כל המצב דרך משל, אני מתארת לעצמי מכשפה מצומקת שמנסה לכשף אותי בכל אותם הדברים ה"יפים" האלה. היא מתעלמת מכל השאלות האחרות - "ילדים? למה את צריכה ילדים אם תהיהי הכי רזה! חברים? את לא צריכה אותם, את הכי רזה!", משהו כזה.... ואולי לפעמים זה נראה כל כך קל להתעלם מהמכשפה, לסתור את דבריה, אבל הכישוף שהיא מטילה עלי הוא לא סתם מילים, הוא גורם למעשים בלתי הפיכים. יש עוד הרבה עבודה כאן, הרבה מלחמות, וגם הרבה נפילות...אני לא יודעת, לפעמים אני מתנחמת בעובדה שהכל התחיל אצלי בגיל מאוחר, לפחות הנעורים עברו ללא הפרעת אכילה, עם דיכאון גדול, אבל ללא ההפרעה. ואולי בגלל הגיל, נראה לי שהתהליך צריך להיות מהיר יותר. לפני כשנתיים או קצת יותר, בערוץ 8 היתה סדרת תוכניות על הפרעת אכילה. אני זוכרת שאני בדיוק הייתי בתחילת המחלה, בשלב ההכחשה. חבר שלי קרא לי לראות את התוכנית ואמר לי "הנה, זה מה שאת". לא רציתי להאמין בזה. לא רציתי לראות. אני? מה פתאום. הנה, הבחורה שם אוכלת תפוח ביום, אני אוכלת יותר מזה, טבעול שלם! במה שהספקתי לראות מהתוכנית ראיתי סיפריהן של כמה בחורות ונשים. זכור לי שאחת מהן היתה כבר בגיל ה- 30, אם לילדים, והיא אמרה שההפרעה כבר תלווה אותה לאורך כל החיים. פעם יותר, פעם פחות. זה כל כך העציב אותי ועכשיו זה כל כך מפחיד אותי. אני יודעת, שיש עוד מספיק סיפורים כאלה, לא צריך ללכת רחוק, יש לי את האינטרנט, והיתה תקופה בה זה כל מה שהייתי עושה - גולשת ומחפשת אתרים על אנורקסיה. מנסה לזעזע את עצמי. אני חושבת שהימים האחרונים, והקושי שבהם נובע ממן חוסר בהירות בו אני רואה את עצמי בעתיד. ונכון, שצריך לחיות את היום, אבל לפעמים החוסר ביטחון הזה, חוסר התמצאות מקשה מאוד לחיות את הרגע. אולי כי אני אוטוטו מסיימת את הקורס. וכבר הרצון הזה לפרוש עולה בי, ההרס הזה. המכשפה שרוצה להרוס את כל הדברים הטובים. וכן, המכשפה הזאת זו אני. אם כל הרוע שיש בה. זה חלק ממני, החלק הלא רצוי אבל כל כך נוח. אני צריכה לתת לה ללכת, אבל לפעמים היא מטעטעת אותי ונראית כמו החבר הכי טוב. ישנם רגעים בהם אני מנסה להעמיד דברים על כף המאזניים ומה לעשות, אבל הכף שלה לוקחת ברוב המקרים. למרות המשקל המזערי :-) משל המסכה הוא באמת מזעזע, אולי עם המכשפה נוח לי כי היא לא נראית, רק אני רואה את האף המסתלסל והעור המקומט. המסכה היא כאן. והיא כבר לא יורדת בקלות. אבל אולי לא צריך לנסות להוריד בכוח, אלא לרקך קצת את העור מתחת, בעדינות אבל בנחישות להוריד אותה. וכן זה יכול לקחת אין ספור ימים או שנים, אבל אסור להתייאש. שום דבר בחיים האלה לא הולך בקלות, אבל מה שהיה היה ואין דרך חזרה. יש לנו עוד זמן בעולם הזה ואנחנו יכולות לבחור איך לחיות בו. לחיות מתוך כאב ועצב או מתוך שמחה, מתוך אהבה. מתוך לאהבה לעצמנו. לכל אותם הכשרונות הקטנים, היכולות המיוחדות רק לנו. אני איתך במלחמה הזאת, רוצה לראות אותך וגם אותי כבר בחוץ. מעריכה אותך על הדרך הארוכה הזאת שעשית ועל נפש החזקה והמקסימה שלך. אולי, אחנו כל כך רגילות להיות בפנים, שכבר לא רוצות להיות בחוץ? אולי הרבה יותר קל לאהוב את עצמך כשאת יודעת שאת נלחמת במשהו, אולי לפעמים צריך להניח ולא לחשוב על כל ההגדרות והשלבים, ואמנם אני זאת שהעליתי את זה בהתחלה, אבל אני חושבת שצריך להכיר את כל הצדדים של המצב ורק ככה אפשר גם לא לייחס להם חשיבות יתרה. אז הנה, מכתב ארוך גם יצא לי, היום רק מתחיל, אצלי לפחות, אז בואי נחיה אותו ולא נעביר אותו ושיהיה זה יום טוב, יום של קיץ:-) אוהבת, אני

תחילה, סליחה שקראתי הודעה שאיננה מופנית אליי... שנית, כתבת כ"כ יפה וכ"כ נכון, בצורה מכאיבה אפילו, מרוב שזה כ"כ נכון ואמיתי. כל מה שאמרת על ההיאחזות בדימוי הזה של ה"אנורקסיות", בייחוס שלהם. בכיסוי שהן נותנות. המסיכה הזאת שמתחת לפנים האמיתיות שכולנו פוחדות מהן, מתביישות בהן, מסרבות לקבל, וכל הזמן רק נלחמות... התרגשתי נורא. אני מקווה שאת באמת על הדרך הנגדית לשומקום... polly