ושוב משהו תקוע...

לפעמים יש רגעים בהם בא לך הכל - לנסוע, לנקות, לבשל, לקרוא, לראות - הכל!!!! ולפעמים כל כך ריק. ממה זה? מהפחד להכשל בכל אותם הדברים שאני כן רוצה? להתחיל לבשל ולגלות שאני לא יודעת? שאני אפילו לא יכולה לטעום? להתחיל במשהו חדש ולא לסיים? אני רוצה לישון. יותר מכל דבר אחר עכשיו. יושבת כאן מול המסך, מוצפת בעבודה והראש כל כך רחוק. הכל מעצבן, מפריע לחוט המחשבה שרק מסתלסל סביב עצמו.. שישתקו, כולם, יתנו לי להיות קצת בשקט, עם עצמי. מן מצבים כאלה שלא איכפת לי אם יפתרו אותי שיעשו מה שהם רוצים. אני עייפה. עוד מעט אני גומרת ללמוד. לסיים את זה בכלל? מה אני אעשה עכשיו עם תכנות? עד כמה אני טובה בזה? אני הרי לא משהו, צריכה להשקיע הרבה יותר, אז אולי להפסיק? רזיתי או לא רזיתי - למה כולם אומרים שרזיתי? לא רוצה לתת לזה להפריע ומתמקדת בזה יותר מדי. לא כיף איתי. אני לא אוכלת. אני הרבה דברים אחרים אבל לא אוכלת. ונכון, הוא צודק. זה הדבר היחיד שבולט לעין. אוף, סתם יום של "אוף" כנראה. יש הרבה דברים טובים ואולי אני סצם רגילה להתמקד ברע. כשמסביב כל כך הרבה דברים קורים אני מרגישה מטופשת להתעסק בשלי. אולי זה סתם מן משברון קטן, לקראת השנה הבאה. וקצת חוסר ידיעה לגביה. ואולי.... אולי אני פשוט עייפה.

הי... ואם עייפת, אז תנוחי......כי עשית הרבה לאחרונה..........יצאת לכלכך הרבה דרכים חדשות מצומת אחת.......את....... הכל מתחיל ונגמר אצלך, את מקור האנרגיה הכוח המניע........וטבעי שיצוצו בקיעים בקיר הזה האיתן.......הרי את אנושית.....כמו כולנו.....רק מעט יותר שברירית וגם זה לא לזמן רב. קחי נשימה עמוקה.....כבי את המחשב...(לא לפני שתסיימי לקרוא הכל.......צוחקת...)עצמי עיניים, הפליגי למחוזות רחוקים, חופים עם חול זהוב, מים צלולים, רחש גלים, ציוץ ציפורים......פסטורליות ......כזו שלא נתקלים בה בד"כ.......ואולי דיסק מרגיע.........זה בד"כ עובד. ואם לא.....תנסי לשחזר מה עברת לאחרונה, אולי תתעייפי אבל לבטח תחושי שביעות רצון. וטבעי, כלכך טבעי שתהיה ירידת מתח, ויצוצו סימני שאלה ואם לא , הרי היה משעמם מן חד גוניות, כרוניקה ידועה מראש?......... לא! הכל לא ידוע והרשות נתונה......ואת המעצבת הראשית. תהיי סבלנית. סיימי את הלימודים......תתחילי לבשל מהסיבות הנכונות........ולא רגע אחד לפני .........קבלי את עצמך והשינויים שחלים בך.... ויותר מכל........תחזרי כשתרגישי.........כולנו פה........מחזקים. אז שהיום ימשיך באופן מרגיע......ושתמצאי את הדרך הקצרה אל השקט שאת מחפשת......לא השקט הרועם השקט הפנימי המרגיע. שרון

ללה, התגעגעתי אליך, ארבעה ימים לא שמעתי ולא ראיתי אותך וחסרת לי. הרגשתי שקשה לך בטח עם החג ועם הכל, ועכשיו אני גם יודעת. ללה, אולי את מרגישה עייפה ותקועה, ובטח זה יום כזה, זה קורה לכולם, אבל התקיעות משתחררת, אם לא תקראי לי ואני אבוא לשחרר אותה. את צריכה שקט עכשיו לעכל את מה שעובר עלייך, לעשות סדר בהצפה של הרגשות שאת מרגישה עכשיו, והרעש רקע מסביב מפריע, אבל העולם לא ישתוק, העולם לא יפסיק ללכת. את תצטרכי למצוא לך את הפינה השקטה שלך, לחשוב לעכל ולחזור אל הרעש ולהצטרף אליו ואל החיים, כשתוכלי. אולי את באמת עייפה מהחיים קצת, המלחמה הזאת גוזלת המון כוחות, אז כרגיל - לקחת פסק זמן לנשום עמוק, לאסוף כוחות, לישון, ולחזור בכוחות מחודשים. את לא אוכלת עכשיו, רזית עכשיו, אבל לפני שבוע שבועיים, כן אכלת וכן הצלחת לשמור על התפריט של הדיאטנית, אז לא לשכוח את זה, אני פה כדי להזכיר לך את זה. שאת יכולה, את מסוגלת, אולי לא היום, כשאת עיפה ומוצפת מדי, אבל מחר מחרתיים... זה יחזור. אל תשקעי בזה, קחי פסק זמן קצר, תתחזקי, ותחזרי אל הרעש הסוחף הזה של החיים. ובפינה השקטה שלך, שאת חושבת בה, תרגישי את החיבוק החזק שלי חובק אותך, אני לא עוזבת אותך גם שמה. אני לא אעשה רעש, מבטיחה, אתן לך לחשוב בשקט, אבל אהיה שם איתך, בדממה, עד שתתחזקי, ותוכלי לחזור איתי חזרה. יום של אוף תמיד נגמר בסוף, ומתחיל יום חדש... מחבקת אותך חזק, שלך אביב.

תודה לכן על האוזן הקשבת וגם על החיבוק שלך אביב. הלוואי שהייתי יכולה לכבות את המחשב ולשים לי דיסק מרגיע, הבעיה שזה יעלה לי במקום עבודה, ואני עדיין לא איבדתי את האובייקטיביות, אז ההצעה אמנם מפתה אבל לא כל כך רלוונטית :-) אולי אני דווקא כן צריכה להמשיך עם סדר היום ולא לתת לעצמי לצנוח. משום מה אני נורא מפחדת לעצור. לעצור וליפול. לתת לעצמי קצת ליפול. הכל תמיד צריך להיות perfect, בשליטה..... אני יודעת שזה סתם מן יום כזה, אבל כל כך קשה לי בימים כאלה להגיד לעצמי שאני שווה את כל המאמצים, שאני שווה אפילו שאתן כותבות לי. אז אולי היום ימים בהם יותר הצלחתי לטפל בעצמי, לנסות לשמור על תפריט.... הכל זה הרבה מילים שבדרך כלל נגמרות כאן, כשהן נכתבות. אני יודעת טוב מאוד מה צריך להיות, מה אחרים צריכים ומאוד רוצה שיעשו את זה, אבל אני בעצמי.... כל כך לא מה שאני מבחוץ. כל כך הרבה חולשה. שונאת את החולשה הזאת. לא יכולה לתת לעצמי לצלול קצת כי אז אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד. טוב, אני חייבת לחזור לקצב העבודה המטורף, בדיוק עכשיו היתה לי שיחה עם איזה בוס חשוב, לפי השיחה הבנתי שמדובר על קידום ועכשיו אני כבר מצטערת שלא הייתי מאופסת מספיק... טוב, כמו שאתן רואות, אני לא מסוגלת לנוח. אולי אני עושה טעות ואולי זאת הדרך שלי להתמודד עם הקשיים. יש לי הרבה מאוד כאן, בתוך הלב, ולא תמיד אפשר להעביר את זה, לא במילים ולא תמיד בכתב. אז הרבה גם נשאר שם לנצח. תמיד יש את המחר, זה נכון וגם היום עדיין לא נגמר. אז אני אמשיך להלחם ב-"אוף" ולא לתת לו לכבוש אותי לגמרי, להשתלט עלי... אז הרבה חיבוקים בחזרה, כי אם לא אוכל להעניק לכן את החיבוק הזה אז למה אני פה בכלל :-) אוהבת. ללה

היי ללה עצוב לי לשמוע שזה המצב... עצוב, אבל לא מפתיע. הרי אי אפשר להישאר לנצח על גל האופוריה. הימים הקודמים היו עמוסים: אמנם בדברים טובים ומרגשים- אבל גם זה מעייף בכמויות גדולות, ובמיוחד קשה התקופה שאחרי, כשההתרגשות והאופוריה עוברות, ונשארת המציאות...האפורה עתה. זה טבעי, זה קורה לכולם. כדאי רק ללמוד לעבור בין הפאזות בהדרגה, ולא להתרסק אל האפור המדכא הזה... בתור "מומחית לדיכאון" (סתם, סתם!) אני יכולה לומר לך משהו על המצב הזה: ברגעים האלו - בהם הכל נראה ריק, חסר משמעות, קשה ומפחיד מדי ובכלל אבוד - ברגעים האלו אנחנו לא חושבים בהגיון. יותר מזה - אנחנו כלל לא רואים את המציאות! מה שאנו רואים הוא השתקפות המציאות בפאזת הדיכאון, וכמו בכל מעבר פאזה, קרני האור נשברות ויוצרות בבואה מעוותת. כך באנורקסיה, כך בדיכאון, כך באמונתך ביכולתך לעשות דברים בצורה טובה, וכך ביכולת להאמין שדברים יסתדרו, שמחר תרגישי אחרת... ללה יקרה, מה שאומר לך הוא קשה לביצוע, אך עוזר מאין כמוהו: אל תחשבי רחוק מדי. אל תתני לעצמך להתייאש עכשיו, בגלל מה שאולי יקרה ואולי לא בעוד כמה חודשים... נסי להתמקד ברגעים קצרים: מה את עושה ה-י-ו-ם כדי להרגיש טוב יותר, מה יעזור להעביר את מחר. הסוד הוא לא לתת לו, למבט הממריא לעתיד הרחוק-מדי , להשתלט עלייך ולגרום לך דכדוך. המבט הזה מטעה. המבט הזה מסתמך על אינפורמציה מעוותת, זו שמקורה במעבר הפאזות... והמבט הז מאיים לשעבד את החלקים האחרים, הבריאים, להאמין ב "פטה מורגנה" הזו... הדבר החשוב ביותר עכשיו הוא לעבור את הרגעים האלו. רגעים קשים מאין כמותם- אך עדיין רגעים, וככאלה- הם עתידים לחלוף, בתקווה שבלי להותיר סימן, פרט לזכרון רע. אני כאן, אם תרצי לפרוק קצת, גם אם הדבר היחיד שתוכלי לומר הוא שהכל חסר משמעות. אני מכירה את ההרגשה מקרוב... ואני יודעת גם שהיא עתידה לחלוף. ועוד דבר אחד:את יודעת ששתינו באותה סירה (או אולי באותו סיר ?...) עם האוכל. אני יודעת על עצמי- כשאני מורעבת אני הרבה יותר מדוכאת! אני לא רוצה להטיף לך לאכול, מן הסתם יש יתר מדי שעושים זאת. אבל הייתי שמחה לדעת שאת עושה משהו, רק את המינימום, כדי שלפחות לא תהיה סיבה אורגנית, ביולוגית, להרגשת הנאחס . משהו אחד? קטן? בשביל המוח? מישהי שאוהבת , ודואגת.

הי! התגעגעתי אליך! כבר כתבתי למעלה לשרון ולאביב שנראה לי כי מצאתי קצת כוחות בלהמשיך את היום ובאמת לא לברוח למרחקים. אני יודעת מניסיון שלעצור ולהרגע זה לא טוב לי. אני חייבת להמשיך, גם אם זה אומר לבלוע את המשהו הזה שתקוע. (איזה מזל שאני לא מקיאה :-) - וזה דווקא בכלל לא מצחיק, כי מכל הסיבות שבעולם אני שמחה שלפחות בזה אני לא "חטאתי".....) אני איכשהו תמיד מעבירה את הרע הזה, ואח"כ רק מצטערת ש"נשפכתי" ונפתחתי, אבל אני יודעת שזה חשוב ועדיף לי להרגיש את "הייסורי מצפון" האלה ולא לשמור את הכל לגצרי בפנים. אז כן, יש הרבה דברים שעדיין נשארים, אבל מי כמוך מכיר את הפחד של להחסף. איך השבריריות של הגוף לפעמים מסתירה את הרגשות העצומים, כמו קיר מגן, דק מאוד אמנם, אבל מגן. לגבי לאכול משהו קטן - אני בשמחה הייתי עושה את זה אם הייתי בבית. בעבודה יש לי ממש בעיה בלצ'פר את עצמי.... בעיה דפוקה, אבל היא קיימת, וכאן אני לא צריכה לשקר לגביה. השקר - זה משהו שכל כך נמאס לי ממנו, אבל מה אני אעשה? איך פתאום אגלה את האמת? האמת הפשוטה - מה אכלתי. האמת הטפשית הזאת כל כך??? זה פשוט מחזיר אותי לאיזו שנה וחצי אחורה. הרגשת ה"ילדה הקטנה השקרנית". אני פשוט לא מדברת על זה יותר. לא ממציאה, אבל גם לא אומרת את האמת. "זורמת" (או טובעת?). אני צריכה לדבר יותר, אני רוצה לדבר יותר, לפתוח את כל הסתימות האלה, אבל מפחדת להפגע. להרגיש מרוקנת. כי הרי הרעב הפיזי הוא לא מה שמפחיד באמת הוא רק שם כדי להסתיר את הרעב האחר. אני כל כך צריכה לפעמים פשוט לשפוך הכל החוצה, אבל אז פתאום יש עבודה, או טלפון או עוד משהו... וגם עכשיו. אני צריכה לקצר קצת.... לצערי.... אני חושבת שאני "בסדר" עכשיו, הבסדר הקבוע הזה.... אני יודעת שלא, אבל רק בשביל להעביר את היום אני חייבת. אני אוהבת המון בחזרה ואני כאן גם בשבילך, באותו הסיר :-) אולי הגיע הזמן גם לטעום מהרוטב???? :-)