לכולם - זה חשוב לי

כתבתי היום בצהריים הודעה אבל היא לא נענתה. כנראה לא שמתם לב. אני שמה אותה שוב ואשמח לקבל תגובות. זה באמת חשוב לי. סיפרתי לכם כבר על עצמי. אמי נפטרה לפני מספר חודשים ומאד אני סובלת מהתקפי חרדה וממתח עצום. קשה לי להירגע או להינות מדברים והכי מקשה עלי הוא המתח שבו אני שרויה כל הזמן. אני כל כך במתח שאין לי תיאבון כמעט בכלל ואני מכריחה את עצמי בקושי רב לאכול משהו ולפעמים אני במתח עד כדי בחילה של ממש, שלשולים או סתם חוסר יכולת לזוז מהמיטה עד שאני נרגעת. לפעמים אני ממש מפחדת לנהוג או לצאת החוצה כי אני מפחדת מהתקף החרדה הבא. התקפי החרדה לא קורים כל יום אבל הם לא צפוים ומפחידים אותי ומה שכן קורה כל יום הוא המתח הנוראי, ממש מועקה כזו שלא משתחררת ואני לא יודעת ולא מצליחה להירגע ממנה. התחלתי טיפול אצל עובדת סוציאלית קלינית ואצל פסיכיאטרית. הפסיכיאטרית מקסימה, קל לדבר איתה והיא אכן רשמה לי "אפקטין" ו"קזנקס". המטרה שלי היא להבין את הפחדים שלי ואת מה שאני עוברת כדי שאני אוכל להתמודד עם הלחצים והמתחים בלי תרופות. זה כל כך פוגע בבטחון העצמי שלי שאני לוקחת תרופות כדי לשלוט ברגשות שלי והייתי רוצה להבין מה קורה לי, לרכוש בטחון פנימי וללמוד לשלוט במה שקורה לי ולנהל חיים נורמליים ומלאים. לשם כך ברור לי שאני צריכה גם ייעוץ ולכן פניתי לטיפול. נפגשתי עם המטפלת כבר 4 פעמים והאמת היא שאני מאד מאוכזבת ומאד מבוהלת מהאכזבה שלי. אני מרגישה שהיא אמנם מאד נחמדה ואפילו נתנה לי את מספר הטלפון שלה בבית כדי שאוכל להתקשר כשקשה לי אבל אני עדיין מרגישה שהיא מרוחקת. כשאני מתקשרת, אין לה סבלנות במיוחד לדבר איתי. לא דיברנו עד היום על מטרות הטיפול והיא בכלל לא משקפת לי את מה שאני אומרת או נותנת לי כל פידבק באשר למה שאני מספרת לה. אני רוצה שהיא תעזור לי למצוא את הפתרונות בעצמי אבל אני מרגישה שאני הולכת אליה, בוכה ומספרת על הפחדים שלי והיא מצידה לא אומרת שום דבר מרגיע או תורם. עד היום לא הבנתי בדיוק מה אנחנו עושות שם, מה ההכשרה שלה, מה הכיוון שאליו אנחנו הולכים, מה הטיפול שלו אני זקוקה (חשוב לי משהו קוגניטיבי בנוסף להכל) זה מאד מאכזב ומאד מפחיד אותי. אני מתכוונת לדבר איתה על הכל מחר אבל אני מפחדת לאכזב אותה ולהשניא את עצמי עליה. אני חוששת גם שמחר אחרי השיחה אגיע למסקנה שאני צריכה לחפש יועצת אחרת. אני חוששת משום שזה אומר שוב לחכות, להמתין, לקבוע פגישה, לספר על עצמי ולקוות. אני מפחדת שלא אמצא את האדם הנכון ויותר מכך אני מפחדת מתקופת ההמתנה שעד שקובעים פגישה ראשונה ועד שנבנה אמון בסיסי. אני חוששת מכך משום שאני צריכה מישהו עכשיו. אני מרגישה שאני לא יכולה לחכות. אני צריכה לדעת שיש מישהו שזמין לי עכשיו כי זה נותן לי בטחון. אני ממש אובדת עצות ומאד מבוהלת וכל הזמן חושבת - מה לא בסדר אצלי שאפילו המטפלת לא יכולה לחוש אליי אכפתיות בסיסית? למה אין מישהו שאכפת לו ממני מספיק? מה עושים? בבקשה ענו לי דחוף משום שמחר אני רוצה לדבר איתה על כך.

אורית, אין לך מה לדאוג. את צריכה המון סבלנות ובמיוחד עכשיו כשתחלת בטיפול התרופתי. לוקח זמן עד שהתרופות משפיעות. לגבי המטפלת שלך, עליך לשאול אותה את השאלות ששאלת כאן ואם גם אז את לא מרגישה שזה זה עליך לחפש מטפל/מטפלת אחרת. מאד חשוב האמון שנוצר הין מטפל למטופל וזה בעצם הדבר הבסיסי והכי חשוב. אם את לא מרגישה בטוחה אין שום בעיה. החליפי מטפלת. גם אם זה יקח זמן וגם אם יהיו קשיים ואני מבינה שישנם קשיים רבים... אני יכולה להגיד לך מנסיון אישי שאת בדרך הנכונה...גם אם את חשה כעת שהכל מתפרק ואת כבר לא יכולה יותר. אז ממש עוד קצת...נסי לשוחח עם בני משפחתך על הכאב שלך... ואולי תמשיכי את השיחות עם הפסיכיאטרית? תהיי חזקה ותראי שבעוד כמה זמן העוצמות ייחלשו... אליאן

שלום אורית קראתי את מכתבך. אני מאד מזדהה עמך, בעלי נפטר לפני חודש ואני מרגישה אבודה, צפה בחלל ומנסה לרדת לארץ. אני מאמינה כי יש תהליכים הדורשים זמן (זה מה שכולם אומרים לי) ואבל זה דבר קשה שנוחת עליך ונותן אגרוף בבטן, בלי שום יכולת להרים ידיים ולהגיד אני לא משתתפת במשחק הזה, אני רוצה שחיי יתנהלו על מי מנוחות, בנתיב ידוע מראש. זכותך להיות שותפה בטיפול - כדאי לדעתי ללבן את הדרך הטיפולית, אבל אני חושבת שחוסר הנחייה של המטפלת שלך הוא יזום ומכוון, וכדאי לשאול אותה על כך. היי חזקה.