לשרון ואביב המקסימות שלי

כל כך התרגלתי להיות בצד המקבל, שאני כבר לא זוכרת איך לעודד! אבל אעשה כמיטב יכולתי. אולי נתחיל עם חיוך? :-)) שרון - קראתי את ההודעה הקצרה, המנסה לשכנע אותי שאת חוזרת לעצמך. אני מקווה שאת מצליחה להתאושש - ממה שלא יהיה. חזקות, זוכרת? :-)) אביב- קראתי את ההודעה על...אביך... אני לא רוצה לגעת במקומות כואבים, במיוחד כשחסר לי הרקע להבין ואני עלולה לפגוע בטעות... רק מילה אחת: אני לא יודעת למה התכוונת ב"תחרות", אבל - מה שלא יהיה- לי נראה שניצחת : את הבולימיה, את הייאוש והרצון למות, את הדיכאון שהיה, מן הסתם, חלק מרכזי בחייך בתקופה הקשה... את כל מה שכינית, בדיוק הנפלא שלך, "המיץ של הג'יפה". ניצחת, וזה לא הזמן לחרטה או אשמה. את יודעת, יש הורה אחד (אמא) שבוודאי גאה בך כל כך עכשיו, ואת יודעת שגם אביך היה גאה כל כך, מאושר כל כך, אילו יכול היה לראות... ולשתיכן: ניסיתי לחשוב מה יוכל לשפר את הרגשתכן. אני לא בטוחה שקלעתי, אך יש קטע מדהים שהעתקתי פעם מאחד הספרים היותר-טובים שיצא לי לקרוא. זה קטע מרגש, נוגע, מביע כל כך... ונדמה לי שגם (קצת?) מעודד. אז הנה, אני מצטטת אותו כאן, מוקדש לכן- שומרות ראשי הנפלאות! *************************************************************************************************** חלומה החל באפלת חורף. מאפלה זו הגיחה ויצאה יד גדולה, מאוגרפת. היתה זו ידו של גבר, מלאת כח, ובין העצמות והגידים יצרו הצללים מעין שקעים. האגרוף נפתח ובמישור הגדול של הכף נחו שלוש חתיכות קטנות של פחם. לאט לאט נסגרה היד, גורמת ללחץ עצום בתוך האגרוף. הלחץ החל יוצר חום לבן, והיה גדל והולך. היתה תחושה של זמן מעיק ומוחץ. היא כמו חשה בתוך גופה את סבלות הפחם, כמעט מעבר לגבול כח הסבל. לבסוף קראה אל היד: "הפסיקי! האם אף פעם לא תפסיקי את זה?! אפילו אבן אינה יכולה לסבול כל כך... אפילו אבן ..." לאחר מה שנראה כזמן ארוך מכדי שיוכל איזה גוף עשוי פרודות לעמוד בו, שככו העינויים באגרוף וחדלו. האגרוף הסתובב לאיטו ונפתח בזהירות רבה מאוד... יהלומים, שלושה. שלושה יהלומים בהירים ונוצצים, מפיצי אור, נחו בכף הטובה. קול עמוק קרא לה :"דבורה!" והוסיף, בעדינות : "דבורה, זו תהיי את! " ... **************************************************************************************************** כל מילה נוספת מיותרת, רק... עוד דבר...אביב, אני מניחה שאת מעדיפה להמשיך להיפגש בפורום. בכל אופן יש לך אלטרנטיבה, אם תרצי אי פעם... ושרון - אני באמת אשמח אם תשתמשי בכתובת שהעתקת!! מישהי, שאכפת לה!

ערב טוב, אתן יודעות לעודד מצוין, אין שום ספק בכך... וחוץ מזה זה היה גל חולף כזה שבטח יחזור ויעלה מדי פעם, אני מתמודדת עם זה, אין מה לעשות, חלק מההתמודדות עם המוות, פתאום מרגישים את החוסר... את הריק... את החלל... ששום דבר כבר לא ימלא... ונגד זה אין מה לעשות רק לחיות את זה, לכתוב על זה, ולתת לזה לחלוף. מישהי - פרטי קצת יותר מה קורה איתך, נראה לי שקשה לך מאוד... לעודד אותנו זה גם לעודד את עצמך אבל בכל זאת. שרון - למה כאבי הראש ? אין לי מושג לגבי האיי.סי.קיו, מין תוכנה מעצבנת כזו, אני לא פותחת אותה כמעט בכלל... היא טוחנת את המחשב וסתם מכבידה, אני פותחת אותה רק כשמזמינים אותי במיוחד לדבר בה, אבל אם השארת לי שם הודעה אני אנסה. שלכם, אביב.

איך אשאיר הודעה? אין לי את המספר?........

היי אביב! כן, היה קצת קשה בימים האחרונים, אבל זה באמת בסדר עכשיו. קראתי את הקטעים ששלחת מ"מי הזיז את הגבינה שלי?", ואני מודה שהצורך בשינוי היה מאוד...רלוונטי כרגע. אז בפעם המאה, אני מחליטה להשתנות, לוותר אחת ולתמיד על כל מאפייני המחלה, למען חיים טובים יותר- או לפחות למען הסיכוי לחיים כאלו. עוזרת גם העובדה שהתחלתי לתכנן את המשך חיי- אלו שלאחר הקורס ה- *%$##@Z*?!! (סליחה...) הזה. אני חוזרת לתואר שלי, ויש לי איזה רעיון לגוון קצת. לא ממש לשנות כיוון, פשוט להטות קצת את ההגה מזרחה...הגשתי בקשה לועדה האקדמית, עכשיו אני מחכה להחלטתה. ויש עוד עניין אחד... האקס שלי שוב יצר קשר...קצת קשה לי עם זה: אני מוכנה לחתוך, ומוכנה לנסות לחזור. אבל נראה שהוא לא רוצה לחתוך, הוא רוצה אותי, ומצד שני לא רוצה... למצב ביניים כזה אני לא יודעת איך להגיב . זה אצלי. ואת? קצת יותר טוב עכשיו?

לגרום לדמעה לזלוג כך פתאום..זו יכולת מופלאה........ באצילות ופשטות כך נכנסת פתאום לתוך הלב , התיישבת וחיכית כשכואב.......ואז ליטפת, חיזקת למרות שבירותך............האח....הצלחת............ ואני אותך.......לעד אוהב......... אני אכתוב יש לי הרבה.......כבר עכשיו.

יייווווו, גרמת לי לחייך...!!!! אני מחכה למכתב שלך. תשאירי כתובת, שאוכל לענות... חיבוק גדול גדול!