לטלי פרידמן...

טלי יקרה שלי, ישבנו עכשיו אחרי ארוחת צהרים אני ואמא עם הקפה, הופעה חיה של שלמה ארצי בגלי צהל מתנגנת ברקע, ופתאום מה עלה לי בראש... כבר שמונה וחצי חודשים עברו מאז שאבא נפטר, מאז שהוא ניצח בתחרות, ואני לא מספיק שהפסדתי בתחרות ביננו, גם אחרי מותו הובסתי לגמרי, ניצחתי את הבולמיה, וחזרתי להאבק על החיים, במקום על המוות. יסורי מצפון ורגשי אשמה קצת מציפים אותי, על שלא השגתי אותו ואולי יכולתי לכפר על מותו במותי, וגם על שהפסקתי להילחם כדי להצטרף אליו ולא רק שחזרתי אל החיים, גם השגרה נמשכת, ואפילו דברים טובים וחדשים קורים לי, שלא קרו לי בחייו, ושהוא היה בטח שמח עליהם, ועכשיו כבר לא יכול להתחלק בהם. טוב מול רע נצחון מול הפסד. סליחה על הפסימיות קצת, כנראה השקט פתאום, מעלה מחשבות. אבל אני בסדר, מתמודדת עם זה, סתם רציתי גם לשתף. שלך אביב.

טלי, סליחה שכתבתי את זה כאן, תמיד אני עושה את זה, קודם כותבת, ואחרי שניה מתחרטת... יכולתי לכתוב את זה במחברת באותה מידה, אבל זה עמד לי על הלב ולא חשבתי מספיק... סליחה, אביב.

וכן טלי, את צודקת, גם את זה כבר צפיתי, אם כבר בעניני תחרות אנחנו עוסקים אז איך לא ? :-((((