לשרון-הסבר.

ובכן, מצטערת של זה שקמתי "הפוכה" ועל הבלבול וחוסר היכולת לכתוב לך כלום. לפני שהלכתי לישון,הקריאו שוב את הרשימה.בהקראה שניה,זיהיתי אותה.זה היה שמה שהתחבר עם גילה ומקום מגוריה שלא הותיר מקום לספק. אני יודעת שזה סביר ומובן במדינה קטנה כמו שלנו שבכל אסון נכיר מישהו או מישהו שמכיר מישהו. אבל גם כשמדובר בהיכרות שטחית,כך התברר לי, זה עדיין מכה ומכאיב. אז לא חשבתי עליה מדי יום ביומו.אז מה?! ולא הייתי מדברת איתה בטלפון,ובכלל לא נפגשנו יותר מפעם או פעמיים וגם זה במקרה,דרך ידיד משותף. ולא זכור לי גם אם החלפנו יותר מכמה מילים.זכור לי חיוך.זכורה לי לחיצת יד- מה שחשוב הוא שהייתה נוכחות כזו ובן רגע היא נעלמה. אני מנסה כאילו במוחי לדמיין את ה"יש" וה"אין" ואני מרגישה ריקנות,כאילו משהו חסר, אף על פי שאי אפשר להגיד שהכרתי אותה והיא אותי.וודאי שלא הייתה זוכרת אותי.היו צריכים להזכיר לה שעות. ובשבילי, בשבילי היא נוכחות חסרה , "כיס אוויר" שנפתח , חלק מכאב לאומי ואולי מעט אישי עקב זכרון לחיצת היד שמעביר לי צמרמורת בכל פעם שאני מנסה לשחזר אותו. אז בשבילי היא "נוכחות חסרה" ,"כיס אוויר" . בשביל ידידי היא אובדן גדול, חלל עמוק. ההיכרות יוצרת את זה,ההתחברות. אני רוצה להתקשר אליו,לשאול לשלומו ואני לא מסוגלת.אני מרגישה כאילו שאני "נדחפת".אני מפחדת שיהדוף אותי בטענה ש"גם ככה הוא לא לוקח את זה קשה". וזה מחזיר אותי לבת הדוד שלי ולנסיונות האדירים שלי להעביר הלאה מקרים שכאילו על מנת לא להשליך אותם עליה.נסיונות שלא מצליחים ואני גם לא נאבקת בהם. רציתי פעם לכתוב על זה.כשהתחלתי לתאר רגשות אפלים כמו אז בהודעה ("האמת שלי"), רציתי להוסיף חלק שני בעניין הזה-ופחדתי שמא הוא יהיה טריגרי מידי וקשה לקריאה ע"י לא מעט אנשים כאן בפורום. חג שמח, מצטערת שעננה מעיבה עליו, אנג'ל.

אנג'ל, אני מצטערת לשמוע. אני מקווה שתרגישי יותר טוב. אני פה אם את רוצה לדבר, זמינה. שלך תמיד, ע.

...