lala

הייי. תודה שכן קראת למרות שזה לא היה מופנה דווקא אלייך, ותודה שהגבת. את צודקת בכל מה שאמרת בקשר לאחריות, וזה נכון, ואני צריכה גם להבין את זה, שיום אחד אני אשתחרר מהאישפוז, ואחזור הביתה, לחיים הנורמליים, בלי אחיות, בלי רופאים שדואגים להוסיף או להוריד אוכל (בד"כ להוסיף...), בלי השעות האלה המדויקות, בלי האוכל המוכן שמחכה רק לצלחת. בבית זה אחרת. בבית אתה צריך לדאוג לעצמך. ואני יודעת לעשות את זה, שלא תביני אותי לא נכון, אבל זה קשה. אז אולי מצאתי לי פינה שבה אני לא רוצה לדאוג לעצמי, לא רוצה לקחת אחריות, כי ככה יותר נוח לי, כי רק ככה אני אהייה שקטה שאני לא אפגע... וזה קשה. עצם האכילה. עצם העובדה שא נ י עושה משהו בשביל עצמי, וזה בעצמם מה שגורם לי להרגיש חרא אחרי. זה מה שממוטט אותי. הכניעה הזאת. ההכרה בחולשה. ובקשר למה שכתבת על הרעב הפיזי שמתבטא כתוצאה מרעב נפשי כלשהו... אני זוכרת שבאותה תקופה נורא חיפשתי את עצמי. התעסקתי כל הזמן בשאלות "מי אני"? "מה אני"? מה המשמעות לחיים האלה? ובשביל מה בכלל?... הרגשתי ריקנות מציפה כל חלל בגוף שלי. הרגשתי כ"כ חסרת תכלית, חסרת משמעות, שלא היה לי איכפת להיעלם. אולי באמת לא יכולתי להתמודד עם הריקנות הנפשית שהרגשתי, אז "התרוקנתי" פיזית, כי קל יותר להרגיש כאב כזה. עכשיו את מנסה למלא את עצמך לא רק באוכל, אלא גם בדברים חיוניים אחרים. דברים שעושים לך טוב. להיות שמחה. להתמלא באושר, בכל דבר אחר, רק לא להרגיש שוב ריקה. הקטע הוא שלי זה נורא קשה. בכלל להרגיש, ובפרט להרגיש טוב. להיות שמחה או ממש להנות, כי אני פוחדת שמשהו יבוא לי בבום, מבלי שאני ארגיש, והשמחה תיעלם, ואני שוב אפגע. שוב אהייה לבד. אני בקושי מחייכת, אבל צריך לחייך, זה מה שמצפים ממך, שתהייה מאושר, שתתנהג כאילו הכל טוב ויפה. אז אני שמה עליי מסיכה, כי רק ככה אני יודעת שאני חות אפגע. אז אני צוחקת, ומראה כמה אני חזקה, כשכל הזמן הזה אני רק נשברת מבפנים, ולא מפסיקה לבכות. אבל שלא תביני אותי לא נכון, ככה נוח לי. ככה אני רגועה. רק ככה אני יכולה לחיות עם עצמי, בלי להרגיש אשמה כי נהנתי והיה לי טוב. בגלל כל הריק הזה שבי, אני פוחדת שיום אחד אני אמלא אותו באוכל. שהריקנות הנפשית כבר לא תעזור, ואני אוכל ואוכל, ותאמיני לי שהחלל הוא גדול... אז אני פוחדת לקחת אחריות, אני פוחדת להרגיש טוב, ואני פוחדת להתחיל לאכול, כי את כל זה אני לא מכירה. בכלל שינויים נראים לי דבר מאיים... מקווה שאצלך בסדר, תודה.

היי מתוקה, אני מבינה כמה זה מפחיד שיום אחד מרוב ריקנות כה עמוקה, את מפחדת שזה יתמלא - באוכל. אבל זה לא חייב להיות ככה, אפשר לעבוד על זה ולמלות את כל ה"חלל" הזה בדברים אחרים - ברגשות ! ! ! , בהמון תחושות שאני בטוחה שאת כבר לא מרגישה עכשיו. וזה חבל. כי אני חושבת שכשאתה מתחיל להרגיש אז אתה מבין שיש הרבה מעבר לעיסוק באוכל, וחוץ מלהוציא המון רגשות בעינייני אוכל, אפשר להוציא את זה במצבים אחרים, חברויות, אפשר להתרגש מסרט, מספר, אבל מהעובדה שאכלת אתה מתפרק לגמרי ?! אני אומרת לך את זה ,ואני מוציאה את כל מה שאני חושבת, ואת כל מה שעולה לי בראש, אבל איך באמת אפשר לעשות את זה? איך אתה גורם לעצמך, אחרי כ"כ הרבה זמן להתעניין ב"חיים" ולא במוות - שהוא בעצם ההרעבה......? צריך לחשוב על זה. אני מצטערת אם לא סיפקתי לך תשובות, והמון פתרונות פלאיים שיגרמו לך לאהוב את עצמך ולהיות מרוצה מהחיים. פשוט רציתי להראות לך שיש אותי, שאני מרגישה כמוך, ואני כאן - בשבילך ! ! ! אוהבת אותך ומוכנה לתת הכל כדי שתרגישי טוב אני :-) ....................