לטלי פרידמן
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
צהריים טובים. איך את מרגישה היום? אפשר לשתף אותך במשהו? איזו חוצפנית אני.שואלת ולא מחכה לתשובה. מתנצלת מראש. העניין הוא שבימים האחרונים צפות ועולות בי תחושות לא קלות ואני מרגישה צורך לפרוק אותן.זה מתגבר כשאני יוצאת מהפגישה אצל הפסיכולוגית.אני כועסת על עצמי על כך שדיברתי איתה.הדברים נפתחו שם די מהר ,ולכן גם דברים הצליחו לזוז בתוכי אבל אני יוצאת משם עם תחושות של געגועים למי שהייתי לפני פתיחת הסיפורים הללו.ההרגשה היא שאני "מתה" לשים את הכל מאחורי ולשכוח כבר. אני לא יכולה להמנע מהמחשבות המזיקות של "יכול היה להיות אחרת", "היית צריכה לפעול ככה ולא אחרת". כואב לי לשים את האצבע על הטעויות הטקטיות שעשיתי בחיים שלי ובעקר בשנתיים האחרונות. איך מעלימים את הרגשות האילה? הכי גרוע הוא שאני מרגישה שיש עוד המון כאילו.הם צבורים .אני מרגישה אותם.הם נמצאים שם בין הגב לבטן.הם מדגדים אותי.לפעמים הם עולים למעלה וגורמים לי לבחילה. עכשיו,כשאני מרימה ראש ומסתכלת לעבר האופק,מתגברת אצלי החרדה מהעתיד. אני לא יודעת מה עשיתי. אני לא יודעת כמה נזק גרמתי. ואני מבינה שיכול להיות שאני דואגת לחינם. אבל מפחיד אותי שהכל הופך להיות ערטילאי,תלוי בי ובכוחות שלי ושגם זה לא יעבוד לפעמים. הלוואי והכל היה ידוע מראש-הלוואי והייתי יודעת ברגע זה מתי אקבל את הטוב ומתי את הרע , ולמשך כמה זמן, ובאיזה אופן... קשה להתמודד עם כל דבר בעתו,כשהעתיד נראה כמו ערבוביה של פחדים ולי ,מה לעשות, יש פחד סמוי מכישלון. עם הבולמיה הכל היה ידוע מראש, ועוד אני הבאתי למחלה את האישיות שלי הדייקנית,המתכננת,הפרפקציוניסטית. תמיד ידעתי למצוא את הזמן,המקום המתאים(ברוב המקרים אותו דבר), ידעתי איך לגרום לכך שאיש לא ידע.אף לא הורי.גם כשהם בבית.גם כשהם קרובים ומדברים איתי. היו לי את השיטות לקבוע מתי לוותר,מתי זה לא "ילך היום" .היו לי שיטות לקבוע את הסוף-זהו,הכל יצא,לא צריך יותר.... היתה לי ש ל י ט ה על כל דבר... סליחה על ההשלכה. ותודה שקראת. ושוב סליחה על שהפלתי עלייך גם את המטען שלי. אנג'ל.
אנג'ל יקרה לצערי אין לי זמן לפתח דו שיח היום (או דו-עץ) נכנסתי לכמה דקות בדרך לעבודה. במובן מסויים אני שמחה לשמוע שאת עוברת תהליך קשה. עברת דברים מאד קשים בעברך וחשוב שתעברי טיפול שיעזור לך להתמודד עם הכאב החבוי בפנים, הרי עם לא תתמודדי עם הכאב האמיתי הוא תמיד ימצא דרך לעלות בצורה תחליפית (בין אם בבולמיה למשל, או ביחסים חולניים). אני בטוחה שטיפול טוב ומעמיק ילמד אותך לרכוש כבוד לעצמך ולשים אותך במקום הראשון למרות שהדרך לשם אינה מרוצפת באבני חן ואני מעריכה שהטיפול יהיה רצוף בקשיים, במכשולים, ברצון לסגת ולוותר. אל תוותרי!!! תראי מאיפה אביב התחילה ואיפה היא היום, המאמץ יהיהי שווה את הקושי, אני כאן בשבילך, מאמינה בך, ביכולת שלך, בעקשנות שלך, שולחת לך חיבוק חם ותומך ואת הכתף הוירטואלית שלי וגם את האמיתית
אנג'ל יקרה, התרגשתי לקרוא את דברייך. ניכר כי את מצויה בתהליך טיפולי. התחושות, המחשבות והחוויות של "אחרי פגישה" הינן שכיחות. זה גם בעצם חלק מהתהליך הטיפולי. הטיפול הוא לא רק הזמן שאת יושבת מול המטפלת, אלא גם כל מה שבין הפגישות, "האסימונים" שנופלים לאיטם ועוד. תיהי חזקה... אני שמחה בשבילך על הצעד שעשית בחייך! שיהיה שבוע טוב, וחג שבועות שמח, טלי פרידמן
גם שמח גם לך. שלחתי לך אימייל והודעות לאיי סי קיו. את כאן עדיין?
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
