אני מתגעגעת לאמא שלי
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
לא ידעתי שכאב של געגוע יכול להתבטא בצורה פיזית כל כך. היום שכבתי במיטה וחיכיתי שהיא תחזור מהעבודה. התחלתי לבכות ולצרוח לעצמי שאני רוצה את אמא שלי ועכשיו. אני מרגישה שאני לא מצליחה להיפרד ממנה ולנהל חיים בלעדיה למרות שכבר חצי שנה היא איננה. זה כל כך כואב...
הכאב הזה משתק ואני יודעת מה התחושה. הגעגוע הינו אין סופי. אני יודעת שלהגיד לך תתמודדי עם זה זה לא בדיוק הדבר. אי אפשר להתמודד עם הכאב הנורא הזה, אפשר רק לנסות ולפרש אותו, לנסות לחפש דרכים אחרות. לכתוב, לבכות ובסוף גם לשמוח. תראי, הגעגוע הזה הוא געגוע שאי אפשר למצוא לו פתרון. שום דבר לא יחליף לך את אמא שלך אז אי אפשר גם לחפש תחליפים. אני רואה שהמצב הוא לא רק נפשי אלא מתבטא גם במובן פיסי אצלך. את שוכבת כל היום במיטה. אני לא אגיד לך עד כמה זה לא טוב, את יודעת. אני לא אגיד לך תצאי מייד מהמיטה ותתחילי להיות חזקה. את לא צריכה להיות תמיד הכי חזקה. אנחנו לומדים לקבל את הכוח מההכרה שלנו בחולשותינו ובכך אנחנו מתגברים עליהם. אמא זה הדבר הכי הכי יקר עלי האדמות. והחיבוק הזה כל כך חסר. אני רק יכולה להגיד לך איך אני מנסה להתמודד עם הכאב - אני מנסה לחשוב לטובתה - עכשיו טוב לה שם בהרבה. היא כאן איתי תמיד. היא בי, כי אני חלק ממנה. ואולי זו לא קללה שנפלה עלי, אולי התברכתי בכך שאתחזק. היתה תקופה בה הייתי כותבת לאמא שלי המון. כותבת לה מכתבים שאין למי לשלוח... זה עוזר, זה לא עובר, אבל זה מתחדד ובכך אני מנסה להוציא מזה את הכוח שלי. את תמצאי את הדרכים שלך להתמודדות עם הכאב הזה. את חייבת את זה בשבילה כי רק ככה תוכלי להראות לה שאת אוהבת אותה! תבכי את כל הכאב האינסופי הזה ותרגישי שאת מתמלאת בכוחות, הכוחות שבאים מהכאב. גם אני מתגעגעת, ואולי לפעמים קצת שוכחת. מנסה להזכר בכל פיסה קטנה ולא במחלה. לא ברע אלא בטוב. חמודה שלי, אני לא יכולה לתת לך כלום בעצם ובטח לא את הדבר שאת הכי רוצה, אני יודעת שאת תמצאי את הדרך שלך ואל תהססי לשתף בכאב הזה. אל תשמרי אותו בפנים. תני לו להתפוגג. אני איתך כאן, אם רק תרצי.
תודה שאת כל כך מבינה אותי. אני פשוט כל כך מתגעגעת עד שזה משתק אותי ולא אכפת לי יותר שזה לא טוב שאני במיטה כל היום או שאני לא עובדת. אני פשוט משותקת מרוב פחד (איך אחיה בלעדיה? מה משמעות העולם אם בן אדן נלקח ממך ככה?) ומגעגועים (אני צריכה אותה ושום דבר אחר לא יכול לנחם אותי). אני סובלת מהתקפי חרדה, מפחדים ומעצבות ויותר מהכל אני לא סומכת על התחושות שלי ומרגישה שהתפקוד שלי נפגע. אני יודעת שזה בסדר להתגעגע אבל אני רוצה להמשיך לתפקד כמו שצריך - אני רוצה לעבוד ולהנות מדברים ולהכיר אנשים ולהיפגש עם חברים. אני לא מסוגלת לעשות את כל זה. פשוט לא מסוגלת. מה זה אומר עליי? שאני חלשה, חסרת אופי, חרדתית ואפסית לגמרי. ומה אני בלי אמא שלי? בדיוק אותו הדבר. למה אני צריכה להיות כזו ולא יכולה להיות חזקה יותר?
גם אני חמודה. עדי
הי אורית, קראתי מספר פעמים את המשפטים ושקלתי לא מעט כיצד להגיב. שהרי אוביקטיבית אני לא יכולה להתחבר לתחושת אובדן אם, אבל אני יכולה להתחבר לתחושת אובדן כהוויה שמלווה אותך ופוגעת בקיום "האני" . שלב "האבלות" חייב להיות ממוצא בטרם תמשיכי הלאה, אין כל ספק, ואל תנסי חלילה לדלג עליו, אחרת בעתיד הקרוב או הרחוק תפגשי אותו שוב. פנים רבות לו ופתלתלות, ובכל זאת עם כל בכי, והבעת מצוקה זכרי כי למרות הכל את נותרת כאן ועלייך להמשיך גם אם מדובר בצעדים קטנטנים. עלייך להתקדם "עקב בצד אגודל" לקראת ההבראה. האם את נעזרת באיזושהי עזרה מקצועית? היא מאוד יכולה להועיל. אני בטוחה שאם תבקשי מהצוות המקצועי להמליץ לך, הם יעשו זאת בשמחה. הפורום לא יכול להוות תחליף לזה. הוא רק פרמטר משלים. התהליך שאת יכולה לעבור עם אדם מקצועי הוא מובנה , מכוון , אנחנו כאן בפורום עם כל ניסיון החיים שלנו (וזה המון ואין לא תחליף ! ) לא יכולים לתת מענה מושלם. בד בבד, תנסי לחזור למסלול חייך , אל תעמיסי על עצמך "תסדרי" לך שגרת חיים עם מעט חללים כדי שהבדידות והרייקנות לא ימצאו קרקע פורייה להביא אותך לידי משבר. וחשוב לא פחות אל תרחיקי מעלייך את הקרובים האחרים, תתפלאי עד כמה אפקט " הביחד" יוכל להועיל במצבים כאלו. ושוב, במידה. תני לעצמך זמן ויחד עם זה תנסי לשמור על שליטה, על מסגרת. מספיק שחלק מהאיזון בחייך הופר , אל תשברי לגמרי את מעגל החיים שלך. ו..........חוץ מזה אנחנו כאן כשבא לך לצרוח ולבכות, מותר..ורצוי..... תפקידנו בין השאר "לנגב לך את הדמעות......." שרון
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
