למישהי...

היי, כודם כל, תודה שהגבת. זה היה לי ממש חשוב. דבר שני אני לא הולכת לעשות שומדבר פזיז, כי אם היה לי ת'אומץ מזמן כבר לא הייתי פה. אבל זה לא תמיד. ואת צודקת, יש הרבה בשביל מה לחיות. באיזשהו מקום אני כן יודעת את זה, ואולי זה עוד דבר שמונע ממני "לגמור" עם זה כבר. כי כמה שזה כואב, וכמה שאני מרגישה לבד לפעמים, נותרו מ"ס מצומצם של כאלה שאני כן יכולה לסמוך עליהם ושכן מבינים אותי. זה ממש נכון, מה שאמרת על כל הקטע הזה עם האחריות על האוכל, ותחושת ההקלה שמרגישים כשאתה "שם" (בין אם זה באישפוז מלא או באישפוז יום). וזאת בעצם הבעיה. לקחת אחריות. להיות שלמה עם עצמי, ואחראית לאכול את כל התפריט בבית, ולהיות חזקה מספיק בשביל להיות מוכנה לקבל את זה שאולי אני אצטרך לעלות קצת ממשקל היעד שלי, ובאותה מידה גם לרדת (שזה ממש לא מפריע לי...) כדי שאני אלמד לאכול בצורה שבה אני אשמור על המשקל. וזה מה שהכי קשה... אני לא יודעת אם אני אוכל להתמודד עם זה... אני לא יודעת אם אני אוכל לסלוח לעצמי אם אני אעלה ולו 200 גר' יותר. אז אני מתחילה טיפול פסיכולוגי, ואני באמת משתדלת להגיע למשקל, אחרי שעזרו לי להבין קצת יותר טוב את המצב, ולראות את "המטרה" הזו בזווית אחרת, למרות שזה הדבר האחרון שאני רוצה, ואני יודעת איך אני ארגיש נורא עם עצמי כשזה יקרה. בקשר אלייך, מה קורה איתך עכשיו? את מטופלת? בת כמה את?, אם אפשר לשאול... תודה על הכל, ממני, polly

הי Polly, ממש סליחה שקראתי משהו שלא מיועד אלי, אבל מאחר שכן - הרגשתי צורך לכתוב. כבר כתבתי לך (ובעצם גם לי) מקודם הרבה דברים. האחריות - זה הדבר הקשה. כשאני הייתי באשפוז הרגשתי מן הקלה - למסור את האחריות למישהו אחר. לפני כן זה היה החבר שלי, ואז ראיתי שזה פשוט הורס את היחסים ביננו אז מבחינתי זה היה "גננת" חדשה. וכן, אני עדיין מרגישה מן צורך שמישהו אחר יגיד לי מה לעשות, יחליט בשבילי. וברור שזה לא רק באוכל. האוכל הוא רק תסמין כאן. קשה לי להחליט דברים - מה טוב בשבילי ולמה שאני ארצה לעשות טוב בשבילי. אני יודעת שיש דברים שבהם אנחנו זקוקים לעזרה של אנשים, לעידוד, מילה טובה, עזרה בהחלטה, אבל בכך שנפיל עליהם את האחריות הפשוטה ביותר - לאכול - אנחנו מוותרים על כל האפשריות האחרות. אני מקווה שאני לא מבלבלת פה את עצמי ואותך. הכוונה שלי היא - שכן, ההרגשה לפעמים שלהתחיל לאכול זו חולשה, אבל המצב בו אחרים דואגים לנו שנאכל - זו החולשה האמיתית. ברגע שאנחנו נהיה מסוגלות לדאוג לעצמנו, ולא להרוס את עצמינו - זה החוזק האמיתי. הטעות שלי היתה - שבמשך האפשוז לא ניסיתי אפילו לקחת את האחריות. רציתי שזה יקרה מעצמו, ושום דבר לא קורה מעצמו ככה סתם. רציתי לצאת משם ולהיות בן אדם חדש, מבלי להתאמץ, אבל זה לא קרה. אני מבינה שאת עדיין באשפוז ומה שאני הייתי ממליצה לך זה להתחיל ללמוד איך עושים את זה לבד. אני יודעת שזה הכי קשה בעולם. מצד אחד - את מרגישה בכלא, מכריחים אותך לעשות דברים וגם אם הם לטובתך יש מן צורך להתנגד. תחשבי על כל הכוח שאת יכולה להפיק מזה. וגם אם מדובר בלהקל על כל האנשים מסביבך. הבנתי שהורייך צריכים להיות שם איתך, כל היום. זה נורא נורא קשה, זה משהו שהורס את הקרבה, אז אל תתני לזה לקרות! תחשבי שלא כל ההורים היו עושים את זה ואם כבר מדברים על זה - אז הכי הכי בעולם הייתי רוצה את אמא שלי שם בשבילי, אבל מה לעשות, היא כבר לא איתי. כמו שאת שמה לב - אני בעצמי בתוך בור, מנסה מאוד לזרום קדימה ולנסות ולא לחזור על טעויות ועוד יותר הייתי רוצה למנוע מאנשים אחרים לעבור את אותן הטעויות. תשאפי לצאת מהאשפוז - קודם כל כי שם זה לא החיים האמיתיים, אבל תשאפי לצאת לא כדי לחזור לסורך , לעבור על כל החוקים אלא כדי לא לחזור לשם אף פעם!!! אני יודעת - שהתקופה ההיא היתה תקופה ממש קשה בשבילי - נאלצתי לא לעבוד חודשיים ורק גיליתי עד כמה שאני לא מסוגלת להיות במצב כזה. למדתי מזה המון גם על הכוח שלי וגם על החולשות שלי. אני הפסקתי להשקל ולבדוק במראה אם התחת שלי גדל או לא (כי הרי לא משנה מה יהיה הוא משום מה תמיד יגדל:-) - אז בשביל מה? ואם כבר יש איזו הרגשת אי נוחות עם הגוף - אז אני מעדיפה לעשות התעמלות ולא עד איבוד חושים אלא כתסופת, כדי שיהיה לי יותר קל לאכול, וכן - לאכול ולא לרעוב. אני יודעת שהשמירה על התפריט, שלכל אדם מבחוץ נראה כמו מתכון לדיאטה לפעמים נראה כמו משימה בלתי אפשרית. אבל זה הדבר היחידי שיכול להחזיר לנו את השליטה על החיים, כדי שלא נצטרך לאכול כל החיים לפי התפריט או לחיות ברעב, כדי שנוכל להרשות לעצמנו להנות מהחיים, לזרום איתם. הרעב הפיזי הזה מפצה אותי לפעמים על הרעב הנפשי. כי לפעמים כל כך ריק בפנים שיש את הצורך הזה להתרוקן לחלוטין. אבל מה יקרה אם כן נהיה מלאות בפנים? אם ניתן לא רק לאוכל להכנס אלא גם לשמחה? אני איבדתי המון מהיכולת הזאת של הנאה ועכשיו הרבה פעמים אני נאלצת להכריח את עצמי להרגיש דברים, כי אני רוצה להרגיש אותם! הרעב ניתק אותי לגמרי מהכל, מכל התחושות ועכשיו, כשאני מבינה עד כמה זה חסר לפעמים כבר קשה להחזיר אותם. מתי את אמורה לצאת מהאשפוז? יש איזה תאריך יעד? אני יודעת שכרגע את עם רגל אחת טיפה בחוץ ורגל שניה עמוק עמוק בפנים. אני יודעת שהעליה במשקל קשה לך עד שאי אפשר לתאר, אבל זאת לא הכוונה וברגע שתראי את זה בצורה כזאת זה יהיה יותר קל. ואולי את ממש לא רוצה לראות את מטרה הזאת כי הרבה יותר נוח להתעסק במשקל, אבל ברגע שרק תנסי ותראי עד כמה זה הרבה הרבה יותר מעניין! עד כמה זה יכול להפוך אותך לבן אדם אחר! מעניין יותר ומאושר הרבה יותר! עד כמה את יכולה לתרום לעולם הזה! וכל אלה הם דברים שנמצאים בתוך עכשיו אבל את לא נותנת להם לצאת החוצה. תני צ'אנס! למרות הקושי, הבחילה, הבכי, למרות הכל!!! אני איתך בצרה הצרורה וכמוך רוצה לצאת ממנה! אז תחזיקי מעמד, תעריכי את ההורים שלך ואת אהבתם כלפיך, כי הכעס שהם מבטאים עכשיו בא רק מתוך אהבה, תאמיני לי שאם לא היית חשובה להם הם לא היו שם עכשיו. ונכון, מותר להם לכעוס ואולי זו גם מן דרך להראות לך עד כמה את לא לבד ואת כמה הפגיעה שלך היא לא רק בעצמך. ושוב - אותי זה גם נורא מעצבן לדוגמה שחבר שלי מפיל עלי את התסכולים שלו, אבל אני יודעת שאם לי היה טוב אז גם לו היה הרבה הרבה יותר טוב. ככה זה כשאוהבים, ככה זה כשהורים. זה הטבע שלנו ואת יודעת מה? טוב שהוא כזה! ללה.

אני חושבת שמה שללה רשמה זה ממש יפה. ואני חושבת שזה גם נכון. אבל איך יוצאים מזה בעצם? איך אתה אומר לעצמך שלהיות רזה זה לא יפה? ושלהרעיב את עצמך זה לא פיתרוןכדי לכפר על הכאב הנפשי? ושאוכל זו לא חולשה? איך ? איך ? ואיך? זה לא שאני אומרת שלא צריך לעשות את זה, אני פשוט חושבת(מניסיון), שזה דורש המון וכל אחית מאיתנו צריכה לקחת את עצמה בידיים ולא לסמוך על אחרים שישמרו עליה שהיא לא מחביאה אוכל, כי אנחנו לא בנות 6. אני גם עושה את זה למרות שזה נראה לי הדבר הכי מטומטם בעולם, ואני משתגעת מזה. אני חשבתי על משהו, אני הרגשתי הכי עצמאית ולא תלויה כשאכלתי, אבל כשמישהו צריך לשבת לידי ולשמור עליי? - למה ככה אני כן עצמאית? לא אני לא. חלק מהעצמאות זה לדעת לאכול גם בלי אנשים שבוהים בדרך האכילה שלך. זה קשה, אבל פשוט צריך להתרגל..... by the way , רציתי לשאול את lala , היית מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית? ול - polly , אני חושבת שיש בך כוחות והמון שליטה, תראי לאן הבאת את עצמך? אני רק חושבת שאת כל הזמן הכוחות והשליטה שלך את צריכ לנווט לכוון אחר - להחלמה!!!!!!! בהצלחה לשתיכן, ולכם מי שצריך את זה......................... ממני.