adi

אם רק יכולתי לספור את כל אותם פעמים שניסו להסביר להם שכל מה שאני עושה "לעצמי" זאת בעצם המחלה, ושזה בדיוק כמו סרטן או כל מחלה אחרת, רק שהם לא רוצים או לא יכולים להבין. לפי דעתי הם "מיושנים" מידי. הם די מבוגרים וכל המחלות האלה, כל הפסיכולוגיה, כ"כ לא נראה להם מציאותיים. כי אם זה בראש שלי - אז זה בשלטתי. ואם אני אוכל - אני אבריא. לא משנה כמה חרא אני ארגיש אחרי זה. לא משנה שכל היום אני מוצפת במחשבות, לא משנה שזה מטריד אותי, ולא משנה כמה אני מפחדת... אגב, כן יש לנו ייעוץ משפחתי, וכן מסבירים להם ונותנים הנחיות איך להתנהג איתי, אבל כל זה עוזר לבדיוק 5 - 10 דקות אחרי הפגישה... בכל אופן, תודה.

יקירה, חבל מאוד. חשבתי שדווקא בקבוצת תמיכה, שבה נפגשים עם עוד אנשים, קל יותר להכיר את המחלה. עדי