...

קשה לי לכתוב לכם, אנשים שאני לא מכירה, אך עם זאת אני רוצה. בדיוק כמו שקשה לי להביא את עצמי החוצה - לאנשים שאני לא מכירה, עם זאת אני מנסה. אין לי שום רצון שזה יהיה אחרת. לא תמיד זה אפשרי. יש יותר מדי שכבות. לא תמיד החיים שלי מתנהלים בצורה שהייתי רוצה. אבל רק באותך רגעים שבהם אני נותנת לכל השכבות להיעלם ולהתמוסס באוויר - אני חיה באמת. אני מרגישה את העוצמה של אני. אני מרגישה כאן ועכשיו ושם דבר אחר לא חשוב. אני לא מפליגה להמון מקומות אחרים, במחשבה שאולי שם אני צריכה להיות, ולא פה. הרגע נחווה במלואו. כאילו המהות של הרגע - היא המיצוי של עצמי. כאילו שאין משמעות אחרת והכנות היא החשובה לכל השאלות. זה משהו שאני נוכחת אליו כל פעם מחדש, אך הוא תמיד מרגש, לעולם אינו ממצה את עצמו, להיפך - הכנות מרחיבה את האפשרויות שקיימות בעולם, פותחת אותן. ואותנו. ...................המשך.....................יבוא..................... (זה לא אני כתבתי :-( זה פשוט היה נראה לי מתאים מדי לפורום...... ההמשך שאני אביא בפעם הבאה מתאים עוד יותר, אז אם לא הבנתם, המשךיבוא....... )

............................המשך............................... בששבילי הכנות היא מהווה תמיד מפלט אחרון, איזשהו דבר שאני יודעת שקיים אצלי. משהו נגיש, שלפעמים קל יותר ןלעיתי ם קשה יותר להפעלה. אבל קיים. זה מדהים, זה כמו מטה-קסמים שכזה, שברגע שמניפים אותו קורה דבר מופלא. יש לו את היכולת המדהימה לפשט את הדברים ולהפוך אותם לקלים יותר, נעימים והכי חשוב- מלאי חיות. יש המון שכבות וכשמשילים אחת ואח"כ עוד אחתוכך הלאה- זה נעים, נחמד, כל פעם קצת יותר ויותר, אבל כשמסיימים, כשאין יותר מה לקלף מלבד אותה שכבה דקה שמיועדת רק לך- אין יותר מדהים מזה. ...................המשך....................יבוא.........................