רחל

הי... אוטו-טו אני בדרך הביתה, ואחזור רק לקראת סוף שבוע למחשבים... מחר זה יום הסטודנט! והחלטתי איך אני אחגוג אותו!!!! החגיגה תתחיל מהיום! כבר קניתי אוכל מוכן הביתה...הוא עומד פה לידי, חם....קורא לי.... לא נראה לי שאתאפק לאכול אותו בבית, ואלך לאכול אותו תיכף בשירותים... בדרך הביתה, אעצור בשופר-סל, ועם הויזה אקנה דברים מלוחים ומתוקים, קרים וחמים, רכים וקשים, ככה שלא משנה מה יתחשק לי- יהיה לי את זה! ה"סעודה האחרונה" הזו תמשיך עד מחר, (אל דאגה - זו לא סעודה אחרונה. בערב אני עוד עובדת.....) ולקינוח אבלע חצי קופסא של תה משלשל.... האמת שהיתי מעדיפה להקיא הכל, פשוט אני קצת עייפה לאחרונה מתדירות ההקאות. ברור לי שארגיש רע, והבטן תהיה מתוחה כמו תוף, ובחוץ תהיה שמש וחם. א י כ ס . . . אז אשאר בבית, ליד השירותים. חשבתי אולי אתאר לך את אחד הציורים.... כל הדף (רבע דף A4 )ׂ מכוסה בקיר של לבנים, ישנות כאלו, לא ממש מסותתות. יש דלת, וחלון. הדלת והחלון סגורים ע"י קרשים של עץ, אחד על השני ובאלכסונים, עם מסמרים ישנים, עקומים... ובחלון אם מסתכלים טוב, אפשר לראות סדק קטן בין הקרשים, ובסדק רואים יד קטנה וזוג עיניים מציץ. זהו. בי בינתיים

הכנתי לי סנדוויץ' והתישבתי ליד המחשב. קראתי ולא ידעתי מה לענות. הרגשתי כאילו זוג עיניים מציצות אלי, ופתאום היה לי קשה לבלוע. אז סגרתי את המחשב, ואכלתי בנחת את הסנדוויץ'. וחשבתי. חשבתי לעצמי: מי מציץ מתוך הבית? איך הוא מרגיש? האם זה הבית שלו? האם הוא סגור בפנים או מסתגר? האם הבית מגן עליו ונותן לו תחושה של ביטחון? אולי הוא סוגר עליו והוא מרגיש מחנק? ואולי, אולי אולי................... הכל נכון. כלומר - לא כך או כך, אלא- גם וגם........ וגמי- אמנם יום הסטודנט נקרא יום הסטודנט בלשון יחיד, אבל זה רק מטעמי נוחות. (יותר קצר להגיד.) בעצם זה יום הסטודנטים. איפה החמדמד שאוהב לדבר? או סתם משהו או משהי שלומדים איתך, וישמחו לשבת יחד על הדשא? ביום כזה להשאר לבד? חבל................. אבל אם בכל זאת תתקעי בלי אף אחד, אני כאן, ממשיכה לחשוב עלייך, ואם תרצי לשמוע סיפור גריאטרי על יום הסטודנט בדורות הקודמים- את רק צריכה לבקש. חיבוק ולילה טוב.