אם לא היה המוות, הייתי מזמן...

בוקר טוב (לא ממש ת'אמת...), אז ככה. הסיפור שלי הוא נורא ארוך, אז אני אשתדל לקצר ולהגיע ממש לעניין שאני צריכה בו עזרה, כי אני כבר ממש לא יודעת מה לעשות. כרגע אני מאושפזת במחלקה להפרעות אכילה. כבר הפסקתי לספור כמה פעמים חזרתי לשם... יש לי קרוב ל- 2 קילו עד למשקל היעד, אחרי שעליתי בפעם הראשונה 12. עד פה הכל "טוב ויפה" (ע'לק), עד שזה מגיע לחלק שההורים צריכים להיות איתך במחלקה במשך היום. אני חושבת שכאן הבעיה. ההורים. הם מזמן הפסיקו להאמין בי - בערך בפעם השלישית שהתאשפזתי. הם כ"כ לא מבינים! הרי זה תלוי רק בי. אני צריכה להוציא את זה מהראש שלי ולגמור! להפסיק לפחד! הרי מבטיחים לי! שומרים עלי! אני לא אעלה יותר! כמה שדיברתי איתם, הם בהתחלה בסדר, אבל בשלב מסוים נשבר להם להיות בסדר, אז הם שוב מתחילים להאשים. מה הם לא אמרו לי?! הרסת לנו את החיים, קברת אותנו פה (במחלקה), הרסת לי את העסק... נשבר לי!!! אין לי יותר כוח. ספגתי הרבה מידי, ואני חושבת שאם אני אספוג עוד טיפה אני אתפוצץ! לא רוצה לחיות בשבילם יותר, ורק לדאוג לרצות אותם תמיד!! אני כל היום בוכה בגללם. לא מספיק שרע לי עם עצמי, הם גורמים לי להרגיש רע יותר. וכשרע לי יותר גם קשה לי יותר לאכול... וזה בעצם מה שמפריע לי - ככה אני לא יכולה להבריא. לא איך שהם מתייחסים אליי, ולכל "המחלה" הזו. כל עוד שהם חובים שאני עושה להם בכוונה, והם לא מפסיקים להאשים אותי. אז הרופאה שלי שאלה אותי מה דעתי על אישפוז מלא- במחלקה סגורה. שם הטיפול לא כולל הורים, והוא כולל גם טיפול פסיכולוגי. מצד אחד- אני ממש לא רוצה לזרוק את החיים שלי לעזאזל, ול"היתקע" שם כמה חודשים, אבל מצד שני, אם הטיפול הנוכחי לא עוזר, איזה מין חיים יהיו לי כשאני שוב אחזור הביתה?... אני ממש לא יודעת מה לעשות. נמאס לי מהכל! אם היה לי אומץ הכל היה נגמר...

מה שאכתוב נכתב מנסיון אישי כואב עם הפרעות אכילה. גם אני (הייתי? עדיין?) אנורקטית. גם אני אושפזתי פעמים אינספור, מתוכם פעמיים במחלקה הפסיכיאטרית. אני מודעת לסטיגמה שיש למקום הזה, לפחד האימים להיכנס לשם, בלי לדעת מתי תשתחררי, ובידיעה שיהיה עלייך לוותר על המחלה- הדבר היחיד ה"יציב" בחייך, הדבר היחיד עליו - כך את מאמינה- ניתן לסמוך... זו אשליה! אנורקסיה אינה תורמת לך. אני אתעלם כרגע מ"תרומתה" לשאר בני המשפחה, כי כרגע, כדי להחלים , טובתך שלך צריכה להיות מול עינייך. אם נוכחות ההורים מקשה, אם את חושבת שייקל עלייך באישפוז בלעדיהם - עשי מה שנכון לך. אישית, נראה לי שבמקרים מסויימים אישפוז במחלקה סגורה הוא הפתרון היחיד האפשרי- וזה כולל גם את המקרה שלי. זו היתה הדרך היחידה שאפשרה לי לוותר על ה"שליטה", לזרוק את המושכות מידיי ולומר- עכשיו זה באמת לא באחריותי. עכשיו אני חייבת לאכול, למרות שאני שונאת את זה, למרות שאני מרגישה שמנה, למרות שהייתי רוצה להרעיב את עצמי עד הסוף המר... הרי זה לא מה שאנו באמת רוצות, והסוף הזה קרוב יותר משנדמה לנו! בדיעבד, האשפוז הזה הציל את חיי. אני יודעת שזו הצהרה דרמטית, ואין לי כוונה לומר בזה שהמאבק הסתיים. למעשה- המאבק האמיתי רק התחיל, והוא נמשך עד היום. לפעמים קשה יותר ולפעמים בקושי מורגש- אך תמיד קיים. את המאבק הזה תצטרכי גם את לנהל, לאורך זמן...ותזדקקי לכל הכוחות. אל תתני לסטיגמות למיניהן לקלקל לך. אל תתני לפחד - נורא ככל שיהיה - להניא אותך מהמטרה. גם כך יש לך מספיק קשיים להתמודד עמם... יש לך חיים שלמים לחיות, וההורים לא יהיו תמיד חלק מהדרך! את תוכלי לבחור, מה מדבריהם את לוקחת ומה את דוחה מכל וכל. את תעמדי על רגלייך שלך, ברשות עצמך, ותשלטי באמת בחייך. אבל, לשם כך את חייבת להבריא. החיים עם אנורקסיה אינם שליטה, אינם כוח. המסלול הזה מוביל רק למטה. עוד נסיגה, עוד הדרדרות... בסופו של דבר, במקרים רבים מדי, החיים עם אנורקסיה הם מוות- אם לא כפשוטו, הרי לפחות מבחינת איכותם. קחי לך קצת זמן, עשי חושבים. חשבי על המטרות שלך, הרצונות, החלומות שתוכלי להגשים, התקוות והשאיפות לעתיד, החברים, הלימודים (אם תרצי), הטיולים שעוד נכונו לך, האהבות שעוד מצפות... יש כל כך הרבה בשביל מה לחיות!! אל תוותרי על הכל ברגע אחד נואש. זה קל מדי. הילחמי, הראי שאת חזקה, נצחי את המחלה, צאי לחופשי! איש לא יוכל לעמוד בדרכך כשתהיי בריאה. אך כל עוד את חולה, כל עוד את הורסת את עצמך, קשה להימנע מזה. ושתפי... אל תישארי לבד עם הכאב הזה. אני כאן להקשיב ולתמוך, וכמוני עוד אנשים רבים ונפלאים המרכיבים את הפורום הזה. אנחנו כאן!! תהיי חזקה. מישהי

וואוו, זה היה ממש יפה..... אפילו אותי זה ריגש....... ל-מישהי! את אושפזת במחלקה פסיכיאטרית? למשך כמה זמן? האם הטיפול הכפוי הוא באמת טוב יותר, כי אני יודעת, מניסיון, שבנות(בדר"כ אך לא תמיד), שמשתחררות מאותו אישפוז במחלקה להפרעות אכילה(לא אישפוז מלא), אמנם יוצאות עם משקל תקין, אך מצב נפשי מעורער ל-ח-ל-ו-ט-י-ן !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! את לא חייבת לענות על שאלותיי, זה פשוט שכל הזמן(כמו שאמרת), שמעתי על המחלקות הסגורות, ואף פעם לא הבנתי מה באמת עושים שם......... אז לשתיכן, מקסימות...... polly ו-מישהי....... לשתיכן בהצלחה....... ותשמרו על עצמכן.

היי, אני מבינה ת'מצב שלך. שהדרך היחידה היא להיעלם - למות !!! גם אני מרגישה ככה, וגם אני מדברת כמוך: "אם היה לי אומץ הכל היה נגמר"........ האמת היא שבדיוק כמוך, אם אני לא עושה את הצעד הזה, ומעבירה את עצמי למקום האחר, אני מרגישה כאילו אני פחדנית, נמושה ושאין לי אומץ מספיק. כשסיפרתי את זה למישהי, היא טענה שאולי בתוך תוכי יש בי תקווה. אני ממממממש לא מסוגלת לומר לך את זה כי אני ואת יודעות שזה לא נכון, כי אנחנו מאמינות רק ביאוש עצמו, ולא בשום דבר אחר. קצת קשה לי לומר לך לא לרצות את הורייך כי אני עושה את זה גם, ואני חושבת שזה בעצם מה שעוזר לי, זה ועוד שתי חברות מקסימות שתומכות בי לאורך כל הדרך הקשה שאני עוברת עכשיו........ גם לי יש עוד קצת לעלות(בשבילי כל גרם זה הרבה) , אז אני יודעת שאני צריכה לאכול הכל כדי לעלות ולא לרדת. אני נורא מפחדת מעלייה אז אני מתארת את הפחד שלך, ואני יודעת שקשה לך נורא....... אולי את מפחדת שמה שתוכלי בבית עדיין יעלה אותך במשקל? והרי את לא מוכנה לעלות עוד גרם מעבר למשקלך האידיאלי, אז אני חושבת שכדאי שתלכי לדיאטנית מקצועית ומוסמכת, תראי לה את התפריט שלך, ותשאלי אותה כיצד את יכולה לצמצם את הארוחות(כי מניסיון, אני יודעת שככל יש יותר ארוחות ביום זה יותר קשה) ושתהפוך לך את התפריט לשמירת משקל ולא לעלייה, ואני בטוחה שלרופאים שמטפלים בך לא תהיה שום בעיה. אני מבטיחה לך שהם עשו את זה פעם. הרי אף אחד לא רוצה לעלות יותר מהמשקל האידיאלי, פשוט צריך למצוא את הדרך שבה כמה שפחות תדאגי ותהיי שלווה בנוגע למשקלך, אני מבינה אותך. וככל שמוותרים על ארוחות, יותר "מתמכרים לזה", פשוט אי אפשר להפסיק, כי הרי ככה התחלת, עם "הורדות", אז כדי שלא תחזרי לסורך...... תפני לדיאטנית, ותבטיחי לאכול את התפאריט שהיא הביאה לך, ואת תראי שהכל יהיה בסדר, אני חושבת שכשאת צריכ תמיכה אז תפני לאנשים שאת יודעת שמבינים אותך ולא לאנשים שנותנים לך הרגשה שאת מעצבנת, "הורסת חיים"ת וכו'. כל דרך שאת בוחרת ללכת בה, תבדקי שהיא תהיה טובה רק בשבילך. תשתדלי להימנע מהרגשות שאת מרצה אחרים. בהצלחה מתוקה. אני חושבת שאם פנית למקום הזה, וביקשת לתמיכה, אז זה מראה על נכונות ורצון לשנות ת'מצב, אך הבעיה היא שזה קשה לך, אני יודעת. ובשביל זה את צריכה ע-ז-ר-ה !!!!!!!!!!!!!!!!! שיהיה לך רק טוב. אני אשמח אם תעדכני אותי. שלך, ג'קי.

מה ז"א " אם לא היה המוות, הייתי מזמן....." אני חושבת שבדיוק עכשיו הבנתי אך אני לא בטוחה אני רוצה להבין את הפירוש הנכון שיהיה לך רק טוב :-) שלך, אני.

פולי, הייתי רוצה ברשותך, להבהיר להורים שלך את הדבר הבא: פולי לא אשמה במה שקרה לה!!!! הרי לא הייתם מאשימים אותה, אם היא הייתה חולה במחלה קשה אחרת ואנורקסיה היא כמו כל המחלות הכרוניות האחרות!!!! מה שכן הייתי מציעה, לבדוק אם יש קבוצת תמיכה למשפחות של החולות ותנסו ללכת אליה. עדי