שרון, את עדיין כאן?

חזרתי... אמנם עדיין לא במיטבי, אבל עדיין לא מתייאשת, עדיין נלחמת. אלף תודות על ההתעניינות, התמיכה, היד המושטת לעזרה. שמחתי כל כך לראות את הודעותיכם- הרבה יותר משיכולתי לומר. המילים, הרצון, האכפתיות - - - אלו חדרו את חומת הדיכאון, עברו את שריון היגון ונכנסו היישר ללב... שיככו מעט את הכאב. באמת חסרתם לי. הקבוצה אכן לא הותירה אותי אדישה. היה לי קשה, במיוחד בגלל שאחד ה"תירוצים " שלי לכשלונות בחיים היתה עובדת היותי חולה, ושם פגשתי בנות נוספות חולות, שהצליחו היכן שאני נכשלתי. בנוסף- אחת הבחורות שם הגיבה בחוסר רגישות מזעזע על דברי הבנות האחרות בקבוצה- ובמיוחד לדבריי. למרות שהנושאים שנדונו בקבוצה דיברו אליי מאוד- רוב הזמן התכווצתי בפינתי , לא מסוגלת לדבר, לא מאמינה שיש לי מה לתרום, שנוכחותי שם משמעותית. הרגשתי אפורה, אילמת, מוגבלת. הרגשתי... מיותרת... הוטב לי עכשיו. גם הטיפול הפסיכולוגי שעשה את שלו, גם התקווה המחודשת שמתעוררת מהאופציה של טיפול תרופתי, ובמיוחד- את ואביב, שהייתן לצידי, שחשתן את מצוקתי ללא מילים, שהרגעתן את כאבי ברפרוף העדין של נגיעתכן... אני חוזרת אליכן, מלאת תודה. אני חוזרת אליכן, מאוששת, ועם החלטה מחודשת לדבוק במלחמה להבראה, לחופש, לחיים. והחשוב מכל- אני חוזרת עם תקווה!

אולי להבא, פשוט אכתוב הודעות משותפות ... :-)

היי שוב, עניתי לך למטה, אבל אני אוסיף כאן עוד משהו קטן. לפעמים שכמתחילים להילחם, ונכנסים בהפרעה בכל העוצמות, דווקא אז באה נפילה. דווקא בגלל שאת בטיפול, ובקבוצה ואיתנו, אולי את מרשה לעצמך, קצת לוותר, וקצת לסגת, כי את יודעת שיש מי שיתפוס אותך כשתרימי ידיים. שלפחות אני בטוח לא אתן לך להיכנע וללכת, ואני בטוחה שיש עוד רבים וטובים ממני. אז הנפילה הגיונית אפילו, רוצים להילחם, רוצים להאבק, ופתאום מרגישים רפיון שרירים וחוסר כוחות, וכבר לא לבד, כבר יש על מי להישען ויש מי שיחבק, אז מוותרים קצת לעצמינו, ונותנים לעצמינו את הפריבילגיה ליפול, מתוך הנחה שיהיה מי שיקים אותנו. זה גם משהו שקורה המון פעמים, אז את לא לבד שם, בכל מקרה. אנחנו איתך, ואני לפחות מושיטה לך שתי ידיים שיעזרו לך להתרומם. רק תתפסי אותן, אני אעשה את כל השאר, מבטיחה. שלך, אביב.

הי מתוקה..... שמחה שעזרת כוחות, והעלת על הכתב את התחושות.נהדר.זהו שחרור זוהי התמודדות אמיתית, זוהי גדולתה של האמונה, האמונה כי את עומדת בפיתחה של תקופה. תקופה לא קלה, של התמודדות עם כאב , התמודדות עם שגרת מחלה. אבל אל לך לפחד, שהרי את "עליסה".עליסה בארץ הפלאות, בארץ בה הכל אפשרי, והרשות נתונה, בארץ בה אין זכות קיום למונח......"לא יכולה"........... את הכל יכולה , רק עצמי עינייך ודמי בנפשך, אותך..........מבריאה.......... והבבואה המשתקפת, כה אמיתית ואת נוגעת בה ואת פוקחת עינייך ועודך כאן עומדת איתנה, והיא שנמצאת שם בקבוצה, לא מלטפת, לא מבינה, היא המבחן . המבחן האנושי ..למחלה..... וגם אותה תעברי לאט ובזהירות, אבל בביטחה. כי מישהי שלנו הולכת צעד אחר צעד לעבר האימרה " אני מבריאה........ויהי מה! "כן, זה מגיע גם לה! מאושרת שחזרת לחייך, שאת מתמודדת עם הכאב והחשש ולא בנסיגה. את מבינה, אי אפשר לקחת ממך את היכולת לומר היום, לא! למחלה. נשיקות וחיבוק עצום ועוטף. שתרגישי בטוחה.

כל כך הרבה מילים חמות, תמיכה ועידוד בערב אחד... את ואביב באמת הצלחתן למשוך אותי למעלה, בחזרה לחוף מבטחים. את יודעת, אימצתי לי מעין "שיטת לחימה " בדיכאון. בשעות הקשות שלי, אני קוראת דברים שכתבתי בשעות אופטימיות יותר. לפעמים זה עוזר מייד, לפעמים זה מקצר את משך הדיכאון. היום, אתן עשיתן את העבודה למעני. כתבתן לי מכתבים מרגשים, שזורי תקווה, מלאי אמונה. איפשרתן לי לראות את הכוחות, הנחישות, התקווה - - -כל היכולות שהוסתרו ע"י הדיכאון. אני יודעת שעוד נכונו לי רגעים קשים. ההתמודדות עם הכאב, עם המחלה, עם הייאוש... ההתמודדות הזו אינה קלה אף פעם. אבל איתכן, לצידכן, אוכל לעשות זאת. הידיעה שיש לי חברות שמקשיבות, דואגות, תומכות ומאמינות - הידיעה הזו תיתן לי כוח להעז, לשנות, להביט בכאב פנים אל פנים, להפוך את האנורקסיה לסיוט שעבר. חיבוק חם ואוהב ... עד מחר.