אביב, הנה אני שוב...

... קצת יותר מחוזקת,קצת יותר מסוגלת לשתף. אני אתחיל מהסוף: בעצה אחת עם המטפלת שלי, הוחלט להתייעץ לגבי טיפול תרופתי, שיסייע ל"שבירת המעגל". לדבריה, מדובר כאן על יותר מרצון חזק ומוטיבציה. כל המאמצים שאני עושה יכולים להיות הרבה יותר אפקטיביים אם תיפתר בעיית חוסר האיזון (שאולי קיימת) במוח. כתבתי לעצמי עוד "מכתב דיכאון", אבל אולי לא כדאי שאכתוב אותו כאן: גם כי המכתבים האלו קשים לקריאה, וגם בגלל שעכשיו התאוששתי קצת, ואני קצת פוחדת לגעת שוב בפצע המדמם... לקחתי את עצתך. הגל האפל, המפחיד, ששטף וסחף אותי - - הגל הזה איבד מגובהו. נדמה לי שהוא עתיד לעבור אותי עוד מעט. נותרתי בחיים, לא התנפצתי לרסיסים על המזח. אני שוב כאן, לשתף ולהשתתף... כמה התגעגעתי! תודה שהיית שם בשבילי, אפילו כשלא העזתי לבקש... תודה על היד האיתנה, החזקה שהושטת לי כשהייתי כל כך זקוקה. תודה על...על שאת פשוט את...

היי מישהי מיוחדת, חיכיתי לך, ואני שמחה שבאת. אין לי ידע כל כך לגבי הטיפול התרופתי, אם את מהססת לגבי זה אולי כדאי שתפני את השאלה הזאת לטלי או לדרור, הם בטח מבינים יותר ממני בענין הזה, או שאם את סומכת על המטפלת שלך, ועל עצמך, ויודעת שזה נכון ויכול לעזור עכשיו, תשמעי לעצתה. מה שכן, אני כל כך מתחברת לתחושות של הפחד והחוסר אונים במצב בו את נמצאת, אם אני קוראת נכון את המכתב שלך. גם אני במצבים האלו, לא כל כך יודעת איך אני אוכל לצאת מהם. איך אני אוכל להתגבר, להתחבר ולהמשיך הלאה. לפעמים נדמה שפשוט נסחפנו טיפה יותר מדי למקום שאין ממנו דרך חזרה. אבל אני רוצה להבטיח לך, בתור מישהי שהיתה שם על קצה התהום, שאפשר לחזור. אפשר למצוא את הדרך החוצה. קשה לנו מאוד לראות את זה כשאנחנו בפנים, אבל יש לך את הכוחות לצאת ולהמשיך קדימה. עכשיו הפצע עוד מדמם, עוד כואב ועוד טרי מדי, והייסורים בטח עוד משתקים. אבל קחי עוד קצת אויר לנשימה עמוקה, תני לזמן עוד קצת לעבור, ותראי איך לאט לאט, בלי להרגיש בכלל, את כבר חוזרת לאנרגיות הישנות שלך, איך המילים על הרצון שלך לצאת מזה חוזרות מאליהן, איך את מתמלאת שוב בכוחות הישנים והטובים ויכולה להתקדם עוד קצת הלאה. תזכרי כמה צעדים כבר הלכת קדימה. נכון עכשיו הלכת חצי צעד אחורה, אבל זה קורה לכולם בנקודה זו או אחרת, מה שחשוב שעכשיו זה כבר כמעט מאחורייך, כמעט כבר גמרת עם זה, ואת יכולה להמשיך מהמקום בו נעצרת. אני יודעת שכשאת שם, בחור השחור של הדיכאון, כמעט שום דבר לא חודר, ולא נכנס, אבל חשוב לי בכל זאת לכתוב לך את זה שוב ושוב, כי משהו בכל זאת מטפטף פנימה, והמשהו הזה יחזיק אותך איתי עד שנעבור ביחד את הגל. ביחד, את לא לבד שם תחתיו, אני איתך, שולחת לך שירים וחיבוקים שיעזרו לך לא לטבוע. גלגל הצלה, חבל ואת היד המושטת לתפוס אותך, שלא תיסחפי יותר מדי. כבר אני רואה סימני חיים מעודדים בהודעה שלך - געגועים ! רגש מדהים, נכון. כל כך כיף לפעמים להתגעגע, ולהרגיש את החוסר, לחזור ולהרגיש את עצמך מתמלאת בדברים טובים. את לא מרוקנת, את לא אפסית, את מלאה בדברים כל כך יפים, שלא תעזי לשכוח את זה לרגע. וחסל עם התודות, אין על מה להגיד תודה, אני כאן איתך ובשבילך, מתי שתרצי ומתי שתבחרי, כי אני רוצה בזה, כי נגעת בי, כי אני מרגישה על בשרי מה את עוברת עכשיו, כי הייתי שם, אבל בעיקר כי את ... מ - י - ו - ח - ד - ת !!! שלך, אביב.

היי , כל כך הרבה דברים שכתבת נגעו בי... הרבה יותר מ"משהו מטפטף פנימה"! הרגש האמיתי הזה, ההזדהות שלך, היכולת שלך לדעת איפה כואב ומה עושים, ההרגשה שהצלחת להעביר לי, שאני כן קצת מיוחדת - - - כולם חדרו פנימה, ולא בטפטוף אלא בנחשול סוער שהציף אותי (מעין קונטרה לגל הדיכאון), האיץ את פעימות הלב, מילא את עיניי דמעות. אני רוצה לומר לך: זה כן חודר, זה מצליח להרגיע. והעיקר- התקווה שלי, שאבדה לכמה רגעים קשים - התקווה הזו חזרה עכשיו. (מצאתי אותה מציצה אליי מאחורי צג המחשב, כשקראתי את המכתב שלך... :-)) אז אני רוצה להרגיע: אני כאן. עדיין מתאוששת, אבל עם יותר כוחות, עם תקווה מחודשת ועם נחישות להילחם, לנצח, להשאיר את האנורקסיה רק כזכרון רע. ודבר אחרון: במהלך היעדרותי הממושכת (יומיים שלמים...) קרו הרבה דברים, ואני אפילו לא שאלתי! מה איתך? איך עבר סוף השבוע? אני יודעת שאת "המעודדת הנצחית" , אבל זו לא סיבה להניח בצד את מה שקורה בחייך, לא? אני שולחת לך חיבוק חם, חיבוק דובי...