אנג'ל (וגם אביב מוזמנת להצטרף)

כן זאת אני הצעתי לך לשיר לעצמך. ניסית? אני מוכרחה לציין שזה לא תמיד עובד. למשל היום כשהיה לי יום מגעיל במיוחד . שוב פעם ההרגשה הרעה. פיחס . ואתמול הייתי אצל המרפאה שלי. ודווקא היה בסדר. היא כל כך מבינה אותי ויודעת בדיוק מה עובר לי בפנים, אפילו שלא סיפרתי לה את כל מה שעברתי(ויש הרבה מה לספר)... חוץ מזה היא גם עשתה לי קצת מסג' ,ורייקי - כמה שזה מרגיע... וגם לימדה אותי איך לעשות מדיטציה. הכל טוב ויפה ,אבל לפעמים אני פשוט נשברת ,ומרגישה כאילו אני מכריחה את עצמי לעשות את כל תרגילי ההרפיה ותרגילי הנפש (לשוחח עם עצמי על מה שטוב לי) עד כדי גועל נפש. היא אמרה לי שזה תהליך לא קצר ,ושאני לא אצא מזה כמו ע"י נס. אלא זה לוקח זמן. אבל אין לי סבלנות. מישהו מכיר תרופת פלא???? עוד דבר שהיא נתנה לי זה רשימת דברים שאסור להגיד או לחשוב. אם תרצו אני אכתוב לכם אותם. אה כן, וגם רשימה שחשוב להגיד(במקום כל הדברים השליליים). לגביהם-כנ"ל. זהו בינתיים. בילי

בילי יקרה, הלוואי והיתה לי תרופת קסם בשבילך, אבל אין לי. זה לוקח זמן, מה לעשות. אצלי לקח כמעט שלושה חודשים, ורק עכשיו אני מתחילה לחזור לעצמי. מה שיש לי להגיד אבל בענין הזה, לעצמי וגם לך זה שהייתי תקועה בבולמיה שלי מעל שנה, אז למה שהיא תעבור ביום אחד ? אני בטוחה שאת סובלת מהחרדות לא מהיום ולא מאתמול אז למה הציפייה שהן תעבורנה במין קסם כזה משניה לשניה ? סבלנות, כל דבר בעיתו, צעד צעד, לאט ובזהירות, לעבר המטרה... זה אותו דבר כמו בדיאטה, מה שמורידים בדיאטת פלא במהירות, גם עולה במהירות. מה שמורידים לאט ובמתינות נשמר. מהנסיון שלי. אותו דבר בטיפול בכל בעיה שהיא, מה שעובר ביום בהיר אחד בלי סיבה, סביר להניח שיחזור, כי לא טופל מהשורש, מהמקור. מה שנפטר בסבלנות ובהרבה הבנה ותובנה, ישמר לעד. כי הכלים כבר נרכשו לכל החיים, וישמשו אותך לכל בעיה שלא תיהיה, לא רק לחרדות. תהיי חזקה, אביב.

אם ניסיתי? בעיקרון לא... אבל פעם באיזשהוא ערב שישי שהייתי לבדי, קיבלתי התקף חרדה. מיד באתי לפורום וכתבתי לטלי ולמזלי,היא היתה שם בדיוק בדקות הנכונות (כמו תמיד).היא הציעה לי להדליק את הרדיו על מנת לא להרגיש לבד. היא המליצה לי על הרדיו של וואלה ומומה(תודה רבה לך טלי שפתחת לפני גם את השער הזה). מאז,אני מאזינה לרדיו בכל פעם שאני גולשת ,גם כשאני לא לבד,גם כשאין חרדה. פשוט זה נחמד שיש רדיו "סלקטיבי" בו את בוחרת בדיוק האם את רוצה להאזין לשיר מסויים או לא.משם לפעמים "נתקעים" לי שירים ואני מזמזמת אותם. :-) לענייננו, את לא צריכה להכריח את עצמך לעשות תרגילי הרפיה,אחרת הם לא יגרמו לך להרפיה. ניסית ספורט רגיל?מחול אירובי?ריקוד?זה עוזר קצת להפטר מהתחושה של העצבנות והדיכאון. את יכולה לשלב בינהם. אני,אישית,לא אוהבת רשימות של דברים חיובים או שלילים שצריך להגיד או לא להגיד,לחשוב או לא לחשוב. אבל עצה טובה שדוקא קיבלתי היא לנסות בכל בכוח,בתור הצעד הראשון, להפטר מהלחץ והחרדה שמביאה הפרעת אכילה שנמשכת די הרבה זמן(אני יודעת שאין לך אבל חבל שלא עשיתי את זה למשל קודם,על הפרעות בשינה שהיו לי כבר ממזמן ונלחצתי שהם לא יעברו והם באמת לא עברו).לא מכל הלחץ ולא מכל החרדה נפטרים רק בכוח המחשבה,אי אפשר, אלא מאילו שמביאים לראש מחשבות כמו "אני בחיים לא אצא מזה.זה קשה מדי.זה מפחיד מדי" האירו את עיני לדבר שבתוכי ידעתי-כשחרדים לגבי האם משהו יעזור או לא,ישתפר או לא-זו מעין נבואה שמגשימה את עצמה,אנשים מפילים את עצמם בסוף לתהומות של הפחדים של עצמם. הניסוי הראשון שלי,המבחן הראשון שבו העמדתי את עצמי הוא: "האם אני יכולה במשך שבועיים לחיות ללא המחשבות המפילות הללו.בכל פעם שהן חוזרות -לעשות הכל על מנת לשכוח אותן,לצאת נגדן..." בהתחלה זה נשמע לי טפשי.בטח שאני יכולה,רק אם ארצה. ואני רוצה,ולא תמיד מצליחה,נתתי לפחדים להטמע בי יותר מדי. ואני מצליחה ונופלת חזרה לפחדים.זה עוד יותר מלחיץ.לפול מנקודה גבוהה יותר זה תמיד יותר כואב מלהתעורר כל יום בתחתית התהום. אבל אפשר.אתמול התגברתי על מחסום ויצאתי עם החברים שלי.זה היה להתעמת עם כל הביקורת של "לאן נעלמת" .זה היה לחזור ולהשאר עם הנוסטלגיה שעלתה לי כשטיילנו במקומות שלפני שנתיים הייתי שם צוחקת ושלווה.להתעמת עם כל מה שעשיתי לעצמי במשך שנתיים. מצד שני,הרגשתי חשובה.נעלמתי,אבל עדיין יש לי מקום אצלם,מקום בליבם.הם שמו לב שנעלמתי.מראה לי שחדרתי לליבם בעבר,שלא הייתי "אוויר". הם נתנו לי עוד הזדמנות ואני לא הולכת לפספס אותה. טוב,אני יודעת שלא עניתי על שאלותייך.אולי כי לא ממש היתה לי תשובה.ניסיתי להעביר את עניין "הנבואה שמגשימה את עצמה" בכל מיני דרכים. מקווה שאת לא כועסת. אני לא מבינה למה אני כותבת על עצמי ומייעדת את זה לאנשים. שוב סליחה