לאביב- הפעם תורי להביא שיר

אמנם לא אני כתבתי... (אני לא מוכשרת לזה) , אבל הוא מתאר בדיוק את תחושותיי כרגע. הזמן אינו מרפא את הפצעים הוא רק מותיר צלקת מאוחה למחצה היכולה להיפתח שוב. אתה מרגיש צער וכאב, כמו בשעתם הראשונה... מוקף באלף סכנות עייף, חלוש, רועד מאלפי פחדים אני בארון מתים גשמי קבור מעל פני האדמה.

למישהי ! אני מוסיפה המשך משלי, ברשותך... "אבל בסופו של דבר הצלקת הופכת לחלק מהגוף כאילו מאז ומעולם היתה שם אתה רואה אותה אבל כבר לא מתייחס אליה לא ממש מרגיש בה לא כואבת לא מייסרת לא מדממת סתם כתם על העור לא דורש תשומת לב מיוחדת לא דורש מחשבה מועמקת נמצאת שם אבל גם כאילו לא קיימת לא מפריעה ולא בולטת..." הצלקת תישאר, האנורקסיה אולי תמיד תהיה באיזה פינה אפלולית של המוח, אבל בפינה נסתרת, לא במודעות היומיומית, לא כדבר שצריך להילחם בו כל הזמן, והכאב... יפוג קצת וישכח. באמת, מהנסיון שלי, אצלי זה עבד !!! לפחות בינתיים, לפחות עכשיו, אבל גם זה כבר שווה את זה. כתבתי לך גם למטה. אביב.

ולפעמים כשמזג האויר קצת רוגז, מנסה להתחדש היא מתעוררת, מעוררת, מגרדת כאומרת "יש" מזכירה את קיומה מזכירה היא על שום מה, ואת, את תחליטי, אם תלבי אותה כאש או שתשאירי, אותה להתעפש.,