למישהי מיוחדת, אני מרגישה....

היי מישהי מיוחדת, נראה לי שאני מרגישה שקשה לך מאוד ובגלל זה נעלמת. אני מקווה שאני טועה ושסתם בילית ונהנית בשבת, ועשית חיים ולא היה לך זמן אלינו, אבל לא נראה לי. אם כן ואם לא, השאירי אות חיים, את לא חייבת לספר כלום, אני יודעת לבד, נכנסת לזה במלוא הכוח, תקפת את זה מכל הכיוונים - הטיפול, הקבוצה, הפורום, ובעיקר מתוך עצמך פנימה, וזה לא קל. העומס הנפשי - רגשי הזה הוא קשה מאוד ולפעמים צריך גם קצת מרחב נשימה, אז הורדת קצת אותנו מעל גבך, וזה בסדר. אם תרצי, בכל מקרה, אני פה, ואשמח לשמוע ממך, אפילו רק שלום, קשה לי, ולא בא לי לשתף, וגם יותר מזה, הבמה הזו לרשותך, איך שתרצי ומתי שתרצי. שיהיה לך יום מקסים וקל, אביב.

צדקת, כרגיל... לא הייתי נעלמת רק בגלל חוסר זמן. הפורום הפך לחלק חשוב בסדר יומי, האנשים הנהדרים בו- לחלק מלבי... ודוקא הרצון "להגן" גרם לי לתפוס מרחק. פחדתי להכביד, לעייף, לדכא גם אותך. אני לא בטוב כרגע. סוף השבוע היה בסימן של "נפילה": אנורקטית, דכאונית, סתם עייפות קיומית... לא יודעת. אני רק יודעת שנכנסתי לפורום, קראתי חלק מההודעות (וגם את השיר המקסים שכתבת לשרון!), ו...לא היה בי הכוח להגיב. הרגשתי ריקה לגמרי, ללא משמעות. נכנסתי הבוקר לפורום, יותר מתוך הרגל, בלי לצפות למאום...וראיתי את ההודעה שלך אליי. לקח לי זמן לקשר את הכותרת לעצמי, כי הרגשתי כל כך מיותרת, חסרת ייחוד וסתמית. אבל כשקראתי את המילים החמות, הרגשתי את דברייך מלטפים אותי, מעודדים, מטפלים בעדינות בפצע הפעור - - - לא יכולתי להתנתק בלי לכתוב, ולו רק כמה מלות תודה. קשה לי עכשיו- אבל אני אתגבר. אולי "נכנסתי לזה" בכוח רב מדי. אולי באמת העומס הרגשי הוא זה שמקשה עליי עכשיו. אבל לא שכחתי, אני לא מתכוונת להיעלם. את, אתן- חשובות לי מדי, איני יכולה (וגם לא רוצה!) לוותר עליכם. להחליק חזרה לתוך המחלה, מפתה ככל שיהיה, היא לא אופציה היום. היום בערב אני אצל המטפלת שלי, ואני מקווה לחזור משם בכוחות מחודשים. אביב, אלף תודות על דברייך. למרות הדכאון, האפלה המשתלטת, העולם שלי שמאבד את צבעיו - - - למרות כל אלו הצלחת להאיר פינה, לפרוץ פרצה בחומת היגון, להושיט לי יד... ולמרות החולשה, הייאוש, התוגה- אני לוקחת בתודה את ידך המושטת. אני אתאושש קצת ואכתוב בלילה- וזו הבטחה! באהבה אמיתית- מישהי

מישהי מיוחדת, כל כך מכירה את ההרגשה של לא לרצות להכביד לא לרצות להעמיס ולהתנתק דווקא בשעות משבר, כי הרי כולנו כאן לא סתם, כל אחד נושא עימו את תרמיל הקשיים והבעיות שלו, ולפעמים זה לא נראה שאפשר להכביד יותר. בתחילת דרכי גם אני הייתי קצת מתנתקת קצת בימי משבר. אני לא רוצה ללחוץ עלייך לשתף או לספר, באמת, אבל מהמקום שלי, אני יכולה להגיד לך, שאני יכולה להיות פה בשבילך, אם תבחרי להשתמש בי. שיש לי את הכוחות. ככה שאם את מתנתקת רק כדי לא להעמיס עלי - זה מיותר ! אם את עושה את זה כי קשה לך מדי לספר ולהתחלק, זה בסדר, קחי את הזמן והמרחב שאת צריכה. אבל אני כאן בשבילך, כשתרצי וכשתרגישי מוכנה, יש לי סבלנות עד אין קץ... אז אני מחכה... רק לך, עם יד מושטת... ובינתיים, אל תתני לייאוש להשתלט עלייך, אל תתני לדיכאון להאפיל עלייך, תני לקרני השמש לחדור, תני למילים המלטפות לגעת. המטפלת המדהימה שלי מייעצת במצבים כאלה רק להוריד את הראש קצת, להתכופף מעט, ולחכות שהגל השחור הזה המציף אותך יעבור.. ברשותה אני מעבירה את העיצה הזו הלאה אלייך... ומוסיפה הבטחה שלי, אם תחכי קצת, זה יעבור ואפילו מהר יותר ממה שאת חושבת... הייתי שם מתחת לגל, אני יודעת כמה קשה וכמה מפחיד לעצום את העיניים ולחכות שיעבור, כשמרגישים שאין דרך חזרה מהמצב, אבל יש. השקט שאחרי הסערה אף פעם לא מאכזב, ותמיד מגיע בסוף. ובתוך הגל בינתיים, אני מחבקת אותך חזק חזק, כדי שלא תיסחפי יותר מדי בזרם, אז תאחזי בי.. אביב. שיהיה קל, אביב.