אביב

לא יודעת אם שמת לב, אבל עניתי לך....... בכל אופן, שיהיו חלומות פז......

היי שרון, בוקר טוב, שמתי לב לתשובה שלך, רק לקח לי קצת זמן לחשוב עליה. יש לפעמים תגובות כאלה, שאני קוראת, לוקחת איתי, חושבת עליהן, ורק אחר כך הדברים עולים אצלי, ואני מגיבה, לא לכל דבר יש לי תגובה אינטואיטיבית, לפעמים אני צריכה ל"בשל" קצת את הדברים אצלי, לעבד, לראות איפה זה מתחבר למקומות שלי, ורק אז יכולה לכתוב. האמת היא, שאת זה כבר ידעתי, כבר כתבת את זה למישהי, כשהיא שאלה אותך שאלה דומה, ואני שאלתי שוב, כי כנראה שזה לא סיפק אותי אז וזה גם לא מספק אותי היום. אני מקווה שלא איכפת לך שאני כותבת את זה, אבל כבר הזהרתי שכנות וישירות הם חלק מהמוטיבים החשובים ביותר שאני דבקה בהם בכתיבה בפורום הזה ובחיים בכלל, ואם זה מפריע לך את מוזמנת לאמר לי ואני אפסיק. נראה לי שזה ר-ק חלק מהתשובה. הרצון לעזור לאחרים, לתמוך ולסייע ולעודד, ויכולת הניתוח שלך, שהיא באמת מדהימה בעייני, והמילים הנכונות בזמן הנכון, שזה גם כשרון ענק, אבל זה לא כל האמת המסתתרת מאחורייך. אני יודעת מעצמי, שכשלמדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה, גם אני חשבתי את זה, וכשהלכתי לטיפול הכושל שלי בעצמיבפעם הראשונה, כדי להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה, גם אמרתי את זה. ההצהרות שלי היו שבאתי לטיפול כי צריך את זה ללימודי ההמשך, זה חלק מתנאי הקבלה. אבל לאט לאט עם הזמן, הבנתי שזה לא נכון, לאט לאט נחשפו אצלי דברים, לאט לאט התגלו הקשיים והבעיות, והמחלה של אבי התדרדרה, והוא עבר את הניתוח הראשון, ואני התדרדרתי במקביל, ומהר מאוד הטיפול הפך להיות בשבילי, בשביל לתמוך ולעודד אותי, בשביל לעבוד על עצמי, ולא בשביל התואר השני. נראה לי, ויכול מאוד להיות שאני טועה, שאת תעברי תהליך דומה. בהתחלה תהיי כאן בשביל אחרים, תתמכי, תעודדי, תלטפי ותחבקי, אבל עם הזמן תלמדי לסמוך עלינו, תלמדי לבטוח בנו, ותתחילי לשתף בסיבה האמיתית שהגעת כאן לפורום, והיא מעבר ללעזור, היא קשורה אלייך, בדברים שאת מתמודדת איתם, בבעיות שלך, ובמלחמות הפרטיות שלך. ואני חושבת את זה, לא רק בגלל שעברתי תהליך דומה, אלא גם בגלל שאני חושבת שהדברים שאת כותבת יוצאים מהלב, ואיכשהוא באמונה הפרטית שלי אני דבקה בעיקרון של "מי שלא היה שם לא יודע מה זה". אני חושבת שזה לא תמיד מספיק יכולת אמפתית והבנה ולב טוב וכשרון ניתוח ושפה עשירה, לעיתים קרובות צריך לחוות את הדברים על בשרך כדי להזדהות עד הסוף, כדי להרגיש איפה האחר נמצא באמת ועד כמה הוא מרגיש שהגיע לקצה התהום, ועד כמה קשה לו. בגלל זה הפורום הזה כל כך ממגנט, בתחושה שלי כולנו היינו שם, הגענו לשם ממקומות שונים, מחוויות שונות, אבל כולנו מרגישים ופצועים כי הגענו לחור השחור הזה בעצמנו, ואנחנו יודעים מה האחר מרגיש כשהוא נופל לשם. אז זה לגבי הענין הראשון, תשובה חלקית, אבל אני לא מנסה ללחוץ עליך, כל עוד זה מספיק לך זה מספיק גם לי, ובאמת יכול להיות שאני טועה, כי אני כותבת את זה מהמקומות שלי. ולגבי העומס הרגשי, כמה שאת צודקת, לפעמים קצת יותר מדי אמפתיה, וקצת יותר מדי להיות בשביל האחר, ואופס... נעלמנו בדרך, לקחנו את הבעיות של האחרים בנוסף לשלנו הביתה, הן עברו את הדלת, הן כבר חלק מאיתנו, והאבן שעל הלב כבדה יותר, והמועקה גדלה. כל כך הרבה קשיים ובעיות יש בעולם ורבות התנקזו כאן לפורום. גם כשעבדתי בתחום הפסיכולוגי קרה לי אותו דבר. חוסר היכולת הזו להפריד בין עצמי לאחר הסובל, לקחת את המצוקה ולהפנים אצלי, חוסר היכולת להשאיר את הכאב של האחר בעבודה, לקחת אותו איתי הביתה. שם אמרו לי שלומדים להתמודד עם זה, שלומדים להפריד, אצלי זה לא עבד. לא יכולתי לעשות את ההפרדה. גם פה אני חושבת על האנשים מהפורום גם כשהם לא פה, דואגת ומתלבטת, ומנסה לעזור, ולמצוא פתרונות, לא רק לעצמי, גם להם. אבל כאן זה קצת יותר קל, כי זה וירטואלי בכל זאת. שם יכולתי לראות את האנשים, לגעת ובאמת לחבק, פה אני יכולה רק לדמיין, ואולי בכל זאת למדתי משהו בדרך. כשאת צריכה כוחות לעצמך, תתנתקי, אל תגיבי, תשתדלי לא לקרוא, אם את יכולה, אני כבר לא. כשהעומס הרגשי גדול מדי, צאי לשמש, צברי אנרגיות, תלכי קצת עם חברים, תראי קצת טלויזיה, תצחקי קצת, תשני הרבה, תהיי נורמלית, בלי כל הניתוחים והעבודה הרגשית על אחרים שהיא בעצם במובן מסוים על עצמך. בעיני העבודה על עצמך גם אם היא נעשית דרך אחרים היא עבודה קשה מכל אחת אחרת וסוחטת הרבה יותר, ולפעמים צריך לדעת להרפות קצת, לצאת לחופש מהעבודה הזו, להתאוורר, ולחזור עם מצברים מלאים. רק אל תשכחי לחזור.... אביב.

בוקר אביבי......... חיכיתי לבוקר לשמוע ממך........אכן הפורום ממגנט. אני כבר במשרד, מסתגלת לתחילתו של השבוע, ליציאה מבועת השקט , מהבית המלטף המשלרה שלווה........... ובכן, לא בכדי, נחנת בכשרון להביט אל תוך הנשמה של כולם, וגם שלי. אני באמת חושבת שאם אדם לא חווה מצוקה אמיתית, ותחושה כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליו , אולי יהיה לו קשה לבוא ולתת עצות, להוות משענת, (ולא קנה רצוץ.......). ובעצם מי לא חווה קשיים, במהלך חיו?! ההבדל הוא שמרבית האנשים מפנימים ולא מתמודדים, בונים על גבי המשקעים חיים ואז נופלים.......... ובכל זאת, אני מניחה שרמזת לקשיים אחרים, אז צדקת. אני פשוט המצאת כעת בשלב שנקרא ......"פוסט משבר"....אם יש מינוח שכזה . "פוסט טראומה" אבל לא בקונוטציה הפסיכיאטרית...... אני מסתבר, לאורך השנים הייתי כמו הספינקס, קמה לתחייה מיד לאחר כל משבר, נמצאת שם עבור כולם, חווה , דואבת, מאמצת כוחות ומתגברת. עד שזה הכניע אותי ובגדול לפני כשנה. פרידה מחבר היוותה קטליזטור , ואני התמוטטתי........כמובן שאף אחד לא ראה או הרגיש......כרגיל, אבל אני במשך שבוע ישבתי בפינת חדר מתנדנדת , בוהה בקיר שמולי, לא אוכלת לא ישנה נודדת למחוזות אפלים, נשאבת לתוך תהום הנהייה ומרגישה כי אני הפעם לא מצליחה לעלות חזרה......... ואז משום מקום, הכוח היכה בי, כנראה מבהלה, מהבהלה לעבור לצד השני, לצד הלא שפוי, שנדמה כי המרחק בין שפיותואי שפיות הוא כה דק, כמעט בלתי נראה, הכיצד?! חיפשתי עזרה , לבד, בלי שאף אחד ידע.....(אנחנו משפחה קטנה , מלוכדת, חונקת.......ולהסתיר מהם מידע שכזה היה בבחינת הישג בפני עצמו, ובדיעבד תחילתו של תהליך ההבראה שלי). ומצאתי אותה בדמות עו"ס מדהימה, שהגיעה לתוך הגרעין האמיתי שבי. נגעה והיא מבחינתי אמי השנייה. הביאה אותי לחיים כעבור 29 שנים..... התחברתי לתחושה הכי ראשונית, לגרעין הוויתי, לבסיס קיומי הבריא. לרצונות של שרון......... ומשם הדרך הייתה סלולה. ועם הרבה נחישות וכוח שמימלא נולדתי איתו הבראתי......... המשפחה.........היה לה קשה. בתחילה התרחקתי כי התהליך גרם לי להטוות מדיניות חדשה, להציב גבולות, לבחון את טיב היחסים הלא בריאים שהיו עד כה. ולחשוב שאהבה מרובה היא הדבר הכי טוב שיכולה אם ומשפחה להעניק........זו קביעה בעיתיית. יש לזה גבולות שצריך להציב ומינון נכון, כמו בכל דבר בחיים. אחרת הכל מטשטש, אין "עצמי" ואין "הם". יש אחד מאוס....... אבל משהסתגלו........(ומתוך בחירה שלהם, לי היה ברור שאני לא נסוגה, היות וגילתי עד כמה אפשר להנות מהעצמאות הנפשית ולא רק הפיזית.......). הכל הפך בריא, נושם נכון......ללא תחושת מחנק..... וואו......הוצאת ממני. אגב, אין סתירה בין מה שציינתי קודם. אני באמת מאז שאני זוכרת את עצמי נמצאת בשביל כולם. תמיד היו לי התשובות למרות שלא חוויתי חלק מהחויות שלשמן נשאלתי לדעתי. ובכל זאת משהו השתנה מאז המפגש הגורלי עם העו"ס . למדתי לשלב את העזרה עם הכוחות שבי. לעבוד בסינכרון, ולא על חשבון האנרגיות שבי......לנצל את זכות הבחירה, הבחירה להתנתק כשרוצים ולהתחבר, שוב, במינון הנכון ומתוך קביעה בלעדית שלי. ראית בעצמך, ההעלמות הקצרה היא כדי להשאר בפרופורציות, בשליטה, לא לתת לשום דבר לקחת ממני את אותו גרעין נחוץ.......ושמו שרון..........