לאביב היקרה, בוקר אור,

הי אביב יקרה, האמת ששלחתי לך תגובה בהמשך ועץ למטה, אך היות שהוא ותיק החלטתי לרשום אותה שוב ולפתוח הודעה עבורך. התגובה בהמשך לעץ הזה: http://www.doctors.co.il/forum-6/message-1034676#message-1034676 ראשית, חושבני שאני יכולה להבין עד כמה קשה. החשיפה לקהל ובלימודים, היא דבר, שלמשל, עבורי מכניסה מאד לחרדות, מתח ובהלה ואז גם החלקים המפריעים יותר באים לידי ביטוי. אם בלימודים עסקינן - ניסיתי לפני מספר שנים לקחת קורס אחד. אחד ויחיד בתחום אהוב. רגשית היה מאד מורכב לי. החרדות תפסו מקום, השביתו כמעט. ובאותה תקופה המטפל בדיוק נסע באופן פתאומי לחו"ל לתקופה ארוכה. בדיעבד, אני יודעת למה, וגם למה לא היה זמין עבורי. ובדיוק כל-כך רציתי. בדיוק בתקופה הזאת כמהתי למישהו שיהיה עמי בצמידות, שייתן יד בקביעות. כמו אמא להראות לה ציור שעשיתי בדיוק כשאח חדש נולד. איזו אכזבה הייתה זאת, אובדן אמון. ועוד אח"כ אמר לי המטפל שדרישותיי גבלו בחוסר שיפוט - כמה מעליב. אפילו לא ידעתי אז מה קרה ומדוע זה היה לא לעניין... אומרים שצומחים מאירועים כאלה. מאידך – מי רוצה לגדול בכלל. יש גם קול כזה. נראה לי שאני פחות נוטה לדבר על עצמי במילים של פיצול, ניתוק, או מצמידה לי הגדרות. יכולה לומר שהמצב שלי בהתחלה היה מאד מאד רע ועכשיו שינוי משמעותי, הכל יחסי, כמובן. הניסוח שלי, כפי שרשמתי כאן פעם הוא שאני עשויה יותר מבפנים. מניחה שמחוברת יותר. אם קודם היו המון מצבי פרגמנטציה בתחושה של חוסר ישע נוראי – היום הם פחותים. ואגב, כולנו מתחברים ומתפרקים כל הזמן. ההבדל, להבנתי, בין מצב, שבואי נקרא לו פתולוגי, לבין מצב 'רגיל' (נוירוטי?) הוא עוצמת הפירוק, הנפתח שהוא תופס, אם הוא בכלל מגיע לחוויה, פרק הזמן שהוא נמשך והתדירות. שוב, משהו שהזכרתי כאן פעמים מספר. מעניין שהמטפל שלי ראה את התקווה בתוך המצב שנראה מאד מייאש. אם כי, גם הוא לעתים ואולי אפילו לא קרובות חשב לוותר. אבל הוא עבד עם עמיתיו והתייעץ, ויצא שנפלתי עליו בעיתוי כזה עבור שנינו שהעסק הצליח להמשיך. דברים של בדיעבד. את יודעת - השיוט בין הגילאים הוא דבר חינני בעיניי. זאת תכונה שאני אוהבת. אני כרגע מטפלת בתינוקות, ונראה לי שאיכשהו זה עוזר לי ממש להזדהות עם החרדות הראשוניות שלהם. אבל, כמובן, גם מה שלמדתי באנליזה. על אף ההגדרה – אני תופסת אותך לגמרי כאדם אחד. וכמה טוב שאת נכנסת באותו כינוי. בעבר, אויה לי, נהגתי להשתמש בשלושים אלף כינויים ורציתי כל כך שיכירו ויחברו. בסוף יצא שהייתי משתתפת קבועה שהמנהלים לא זיהו והכירו. כמעט לא ידעו על קיומי. ועוד אומר, שאני חושבת שבכל אחד באים לידי ביטוי חלקים שונים במצבים שונים. אבל אני מבינה את השוני המהותי מהמצב ה'רגיל', למה שאת מתארת. הפדיחה אותה את מתארת בתחושתך. חוסר ההתאמה. מקווה שמילותיי אלייך יפילו מעט אור. מאמינה בך. בכן. את משקיעה המון. וכמו שאני אומרת לתינוק בו אני מטפלת, תינוק שיש לו כמה צדדים חלשים והוא זקוק ללווי התפתחותי שאני מעניקה לו - את גיבורה. ואני יודעת שקשה ויש צדדים מאד חלשים. חשבתי גם על העבודה שהמנחים להתפתחות התינוק יועצים לנו. הם עובדים גם על ההורים/ מטפלים, שהם לא יתייאשו מההתקדמות האיטית של התינוק וימשיכו להאמין בו ולעודד אותו. אני בוחרת, מידי פעם להפסיק את המאמץ ולעשות לו גם דברים שהוא ממש אוהב והוא נח בהם. אודי שלח לך שיר מקסים, ישבתי ושמעתי אותי גם אני. בוקר ובהצלחה! סוריקטה

וואוו איזה השקעה תודה על העטיפה המילים הרכות ועצם היותך .את מדהימה וגיבורה בעצמך . איזו דרך עשית ועדין עושה . תודה יקרה על האמון בי לפעמים לרגע אני מרפה ורוצה לא לעשות לא להאמין לא לקוות לעזוב אבל זה רק לרגע אחד ותמיד יש אנשים בשטח מלאכים שיהיו שם עבורי. בקשר לניק זה רק בגלל אודי.אני מכבדת את הבקשה שלו ומכבדת את הכנות שלו בקשר לקושי מול הכתיבה המפורקת לכן גם משתדלת לכתוב לא מפורק . אני בטוחה שהתינוקות שאת מלווה ודואגת להם יהיו גם מבוגרים מאושרים בזכותך. אוהבת אותך מאוד .חיבוק