איף

סיפרתי לגיסתי על הנושא של ביטוח לאומי. היא שאלה איך זה שיש לי זכויות ועל מה אז עניתי שהיו לי הפרעות אכילה וחרדות שיצרו קשיים תפקודיים בעבר ובסוף נתנו לי את ההכרה הזאת. היא לא אמרה כלום וזה היה לי מוזר, האי תגובה הזאת. שאלתי אותה מה היא חושבת אז היא אמרה "כלום, זה מה שזה". הרגשתי מוזר מאד לא מובנת ולא מוכלת. זהו? ככה? שום תגובה? שום הבעת עניין? שום אמירה אמפתית כלשהי? בסיטואציה אחרת בינינו היינו יחד עם האחיין (הילד שלה) וקצת ניסיתי לדבר ולהסביר על הטראומת נטישה ששחזרתי בטיפול, על איך שפעם לא היו לי מנגנונים לווסת מצוקה רגשית ריגושית הייתי פונה לטקטיקה של פציעה עצמית, אמרתי לה שזאת הסיבה להרבה התמכרויות שיש לאנשים כי בעצם אין להם מנגנוני התמודדות יעילים שאמורים היו להיות מופנים מדמויות מטפלות יציבות בילדות... שוב היא שתקה, היא התמקדה בדברים אחרים כאילו אני לא שם ולא דיברתי את כל זה. הרגשתי לבד מול קיר. הרגשתי שאולי היא לא רוצה לשמוע בכלל ולהתעסק בנושאים כאלה. לא הבנתי למה היא לא מסוגלת לגלות מעט עניין ואמפתיה, אפילו מתוך נימוס לפחות! הרי זה נושאים מאד אישיים שהתמודדתי איתם בסה"כ ותפסתי ממנה דמות משפחתית שאפשר לנסות לייצר קרבה סביב שיחה אמיתית על התמודדויות שעברתי או העניין שלי להבין בפסיכולוגיה ככה, אבל כלום, לא קיבלתי כלום ממנה. אפס הקשבה. אפס התייחסות. החוויה הייתה של התעלמות פשוט כאילו לא דיברתי. היא התעסקתי בתינוק, בחיתול, באוכל. ממש כאילו לא הייתי שם ולא דיברתי, כאילו מחקה אותי. הרגשתי מוזר. ממש הרגשתי מוזר. הרגשתי בחילה שפתחתי את עצמי מול קיר אטום וניסיתי להסביר את עצמי מול קיר מתעלם. אחכ סתם המשכתי לדבר איתה על אה ודה כאילו הדבר לא התרחש מעולם כשבתוכי סוחבת את המועקה מכל הדבר הזה. ירדנו עם התינוק לטייל ומסתבר שהיא שמה לי בתיק איזה שוקולד שהציעה לי ולא רציתי אז היא שמה לי בתיק על דעת עצמה. כעסתי עליה ואמרתי לה שזה עובר גבול מבחינתי, שלא תעשה דברים כאלה. והפרידה הייתה כאילו עם חיבוק, כאילו עם נשיקה, כאילו עם איחולים אבל האמת שאני מרגישה ממש מועקה וסלידה בתוכי ורגשות לא טובים שלא ראו אותי לא שמעו אותי לא התייחסו אליי פלשו לגבולות החפצים שלי... זה פשוט דוחה. בא לי לצרוח עליה "את סתומה או עושה את עצמך????" אוף, אודי מה דעתך??? מה דעתך מישהו פה חייב להיות דפוק . זאת אני או היא??? אודי נמאס לי לחיות בעולם עם אנשים פשוט הזויים נמאס לי. זאת 'המשפחה' שלי. אלוהים!!! אני רוצה משפחה אחרת, מבינה, תקשורתית. נורמלית ולא הזויה. נמאס לי. איזה מן דבר זה להתעלם מבן אדם שמשתף בדברים ככ אישיים על התמודדויות. איזה מן דבר זה??? זה 'משפחה' זה? אנשים זרים בד"כ נותנים לי התייחסויות יותר הגיונית מזה!! מה הקטע של ההזויה הזאת? נמאס לי ממנה. ועוד היא אמרה לי פעם שהיא תופסת מעצמה "מתקשרת" וראיתי על השולחן שלה שהיא קוראת איזה ספר על 'כוחו של התת מודע'. חתיכת בת יענה עיוורת יומרנית ופולשנית כמוה חושבת שיש לה יכולת לתקשר והבנה של התת מודע??? אלוהים ישמור איזה אנשים יש בעולם הזה. יחס מינימלי שפוגש את הזולת באופן מנטאלי אמיתי הם לא מסוגלים לתת. אני שונאת שיש לי משפחה שאין לי שום דיבור משותף איתם. אין לי אף אחד במשפחה הזאת שאני יכולה לומר שאני מרגישה איתם חיבור.