יאוש פנימי חרישי

הידיים והרגליים עושות את התנועות. אבל מבפנים אין אמונה ביכולת ובכוחות. אין יצירתיות. זה לא נשפך ממני. אני שנים מחפשת אחרי התשוקה שבתוכי ולא מוצאת. מתחילה ללמוד תחומים מתוך תקווה שזה זה. זה יהיה זה. הנה פה תתגלה מן התאמה קוסמית שתתאים כמו כפפה ליד. שארגיש כמו דג ששוחה במים שנועד לשחות בהם. שזה יזרום. זה אף פעם לא זה. תמיד בסופו של דבר יש בתוכי מן הרגשת היאוש. איך אהיה מספיק טובה ובטוחה שאני שווה? אין לי כוחות להרים את עצמי. את האמונה בעצמי. אודי רוצה הסבר למה הפסיכולוגית היא רוצחת? כי בשחזור היה שם רגע שככ הרגשתי שהיא זאת שצריכה לבוא לקראתי ולעזור לי. שהיא חייבת למצוא דרך יצירתית ומתאמצת לגרום לי להגיע. לרצות אותי. לרצות אותי. לסייע לי. לרשום רישום חדש בהוויה שהעולם רוצה! שהיא בעדי!! היא הפכה להיות 'המייצגת של הגורל'. ובחוויה שלי היא השאירה אותי בתוך העמדה של הנטישה המכאיבה לבד. בעולם שנטש. אלוהים שנטש. בכלל לא הייתי מודעת לכך שאני סוחבת בתוכי דבר כזה. מן סוג כזה של 'רישום'. הביטוי הכי מוחשי לו זה תחושת הכבדות המנטאלית כל פעם שצריך ליזום עשיה. אין התלהבות ותשוקה. יש מן מטלה שצריך לצלוח.. ואני ניגשת בעצלתיים. כובד. שוב זאת אחת הסיבות שכעסתי על אמירת העבדתי קשה הזאת. היא בכלל לא הייתה אמפתית לחוויה הסובייקטיבית שלי בתפקוד וחשבתי שפסיכולוגים אמורים להיות אמפטים.. אני מחפשת את התשוקה ותוהה - היא לא שם כי עדיין לא מצאתי את התחום הנכון? את האדם הנכון? את הדבר הנכון והתנאים הנכונים שיאירו אותה? זה משהו שקשור לסובב? לחוץ? או היא לא שם כי עליי לטפל בכבדות ותבוסתנות הפנימית הזאת שבתוכי שנוטה להתייאש עוד לפני שהתחילה? ואם אעשה את זה אצליח לחוש שבעצם התחומים והאנשים שאני פוגשת ובודקת כן יהיו נכונים לי? כן אפשר יהיה לשחות כמו דג במים שנועדו לו סופסוף? מאז ומתמיד כשהתבוננתי בגוף של אמא שלי נגעתי מעצם המחשבה שמשם באתי. משהו היה לא נכון ככ מן ההתחלה כנראה. משהו ככ לא התאים. כמו זרע שהשתרש כדי לצמוח באדמה שלא מתאימה לו. שהוא נגעל ממה שמקיף אותו תוך כדי שהוא גודל. זה כבר היה ככ מזמן ולא רלוונטי בכלל אני רוצה למצוא תשוקה עכשיו. תשוקה לעשיה שלי. תשוקה ליצירה. תשוקה לאנשים. תשוקה לאהבה. תשוקה להצלחה. במקום פחד. לנסות. לא להתייאש מראש. לנסות. וגם אם כבד לי בגוף לא לתת לזה להכניע אותי מראש.