כמעט סופש

אודי, לא הצלחתי לישון כל הלילה בגלל סוף השבוע המתקרב. אני מתרגשת. אני חושבת שחלק גדול מהכעס שהצטבר והפך לממאיר נבע מחיים בסביבה שלא היה בה מקום לכעס שלי והוא הופנה פנימה. לפעמיםצזה מרגיש כמו המון אנשים קטנים בהתקפי זעם שכלואים בקוביות קטנות בתוכי. גם לסביבה המשפחתית היום קשה לבסס עמדה אמפתית, מפני שאינם רגילים או מאמינים או יכולים. בן זוגי אמנם נקרא לא אחת למפגשים, אבל כמו שאביב אמרה אי אפשר לשנות את הסביבה. הוא משתדל אבל זה לא מחזיק מפני שהוא נשאר הוא. המרקם המשפחתי, זה שעמלתי רבות להקמתו אבל גם הוא אינו פשוט וכולל גם ילדים ביולוגיים וגם לא (מקווה שאני לא חושפת אבל מרגיש לי נכון לשתף), דורש ממני להיות ברמת תפקוד גבוהה ובשליטה... שנים של שליטה הכלה וכמובן הדחקה מטורפת של סודות. אז הנה הכל מתמוטט פתאום (בתהליך ארוך של קריסה של קירות פנימה וכשלא נשארו קירות התנתקתי) ורב הימים קשה לי לראות איך אחזיר את עצמי למעלה ואני מרגישה שעדיף לי ולכולם שאמות ולא אהיה נוכחת בתפקוד הלקוי הזה. נוכחת נפקדת. נראה שמעגל הסביבה האמפתית הראשון, שהוא אני, לא מצליח לתפקד. אני מנותקת מחלקיי ואין בי חמלה כלפי אותם חלקים נושאי הכאב האשמה והבושה. שלך שירה