עבר לי :)

עמדתי בזה ממש בגבורה הפעם. בכיתי. כאב לי. הייתי צריכה לתפקד עם משהו. להזיז את עצמי. לעשות. לא היה חשק. הכאב משך אחורה. לפאסיביות המנעות. בכיתי. כאב.. אבל עשיתי בכז ועכשיו אני מרוצה. ניסיתי להכיל בתוכי את ההרגשה.

טוב... באותו רגע של כאב זאת הייתה ההרגשה שלי ועולם הדימויים שלי... אבל מבינה שזה 'לא ראוי לפרסום. זה סוג של 'הבעה' למשהו כואב. אולי אפילו במקום פציעה עצמית זה נהיה סוג של 'תקיפת האחר בדימיון' . אבל מובן לי שזה לא מתאים לפרסום פה. עובר איזה גבולות? את גבולות הטעם הטוב.. זה סוג של יצירה הבעתית בשבילי. 'היא' סתם מושא לזה. בדימיון שלי. במציאות זה לא ככה. אז צריך להגביל פה מה שאני כותבת גם מתוך דימיון ודימויים? לא אמורים להיות לי דימויים כאלה בכלל?