למימה – איך משתנים

את לא הולכת לאהוב את הפוסט הזה, למרות שאת טוענת שאת רוצה לשמוע את האמת כמות שהיא, ולא רוצה שיסתירו ממך. אז אומר לך מה אני חושבת, וכיצד תוכלי להשתנות לפי דעתי. 1. את מקבלת קצבה מבביטוח לאומי. את הקצבה הזו לא מקבלים מבלי להביא אישורים רפואיים מתאימים ולעמוד בפני וועדה. ישנן שני סוגי נכויות האחת נכות פיזית, והשניה הא חוסר יכולת להשתכר, מי שמקבל אחת לא אומר שיקבל את השניה. אדם יכול להיות עוור, אבל הוא מרוויח היטב כך שלמרות שיהיה לו נכות של מאה אחוז פיזית הוא לא יקבל את הקצבה של חוסר יכולת להכנסה. מכיון שאת טוענת שאת מקבלת קצבה, אז יכול להיות אחת מהשתיים, או שבאמת יש לך בעיה פיזית/נפשית ולכן את לא יכולה להשתכר, או ששיקרת את הוועדה, הבאת תעודות רפואיות שקריות, ועשית להם הצגה בוועדה. את יודעת היטב שרק במקרים של שחור ולבן הביטוח לאומי מאשר מידית את הנכות, ברוב המקרים, הוא מסרב, הולכים לוועדת ערר ואם לא מצליח הולכים לבית משפט, ואז שולחים אותך לוועדה נוספת של ערר אם קבלת את הקצבה על פי מסמכים אמיתיים, אז באמת שיש לך בעיה אישית אמיתית של עצמך ואין לך מה להאשים את אף אחד אחר באותה בעיה, ולראיה על פי בדיקות מקיפות שעשית אכן אין לך יכולת להרוויח. אם שקרת אותם בוועדה, ועבדת עליהם, ואת מקבלת כספים במרמה, את בוודאי לא יכולה להאשים אף אחד אחר, וזו הייתה צריכה להיות יזמות וביצוע שלך!!! אז בוודאי שאת לא יכולה להאשים אף אחד אחר בכך, אלא לקחת אחריות על מה שעשית. 2. לדעתי יש לך בעיה אמיתית של אובססיה וכפייתיות, הכתיבה שלך מראה בצורה ממש קלאסית את הבעיה שלך, אי אפשר לטעות בה, אם רק תדפיסי את מה שאת כותבת כאן, ותביאי אותם לפסיכיאטר אני מבטיחה לך שהוא ייתן לך תרופה נגד כפייתיות. תקשיבי היטב מימה – כאשר תקבלי את התרופה כל החיים שלך ישתנו, את תהיי בן אדם שמח, בן אדם מרוצה, בן אדם שלא טוחן מליון פעם עוולות שעשו או לא נעשו לא, את תהיי מוכנה כדי להצליח בחיים. כל עוד את סובלת מאובססיביות וכפייתיות, ואת סובלת מזה, את לא תצליחי להמריא, שום טיפול לא יעזור. ואגב, התרופות הללו הם לא לעד, יתכן ותקבלי אותם למספר חודשים ובזה יסתיים העניין. 3. לעניין תעריפים, הם לא נופלים מהשמים, אנשים עובדים על זה קשה מאד, כן, כמו שהמטפלת שלך אמרה שהיא עבדה על זה קשה מאד. אם תקחי תרופה נגד כפייתיות, תרגישי שאת מסוגלת ללכת ללימודים, ללמוד ולהתקדם, ויתכן בהחלט שהביטוח הלאומי יממן לך את הלימודים. 4. יש לי הרגשה שאת לא עובדת כי נוח לך לקבל קצבה בלי לעבוד! זו לא רק בעיה שלך אלא של הרבה. הביטוח הלאומי הבין את זה, ולכן החוק בביטוח לאומי הינו (אני מדגישה שאת לא מקבלת ממני ייעוץ משפטי כלל וכלל, וכל מה שאני אומרת הוא בגדר המלצה בלבד, וכדי לדעת את המעמד המשפטי ו/או הרפואי עליך להתייעץ עם עורך דין ו/או רופא בעניין!), לכן בביטוח לאומי ישנו מדרג, אדם שמקבל קצבה ועובד לא מפסיקים לו אוטומטית את הקצבה, אלא רק מעל סכום מסוים מורידים סכום מסוים, וכן הלאה, ואת יכולה להרוויח יפה מאד עד שיפגעו לך ממש בקצבה, מדובר על כמה אלפי ¤ לחודש. בנוסף בזמן הלימודים בוודאי שתקבלי את הקצבה. אז תפסיקי לקנא בכל מי שהקדיש ועמל ועבד וטרח, אין ארוחות בחינם, מזה שתקללי, ותצעקי ותאשימי, ולעולם לא תקחי אחריות על מעשיך, מזה לא תקבלי תעריפים!!! כבר הצעתי לך פעם ללמוד משפטים, אני חושבת שזה יתאים לך, אבל את תצטרכי להתאמץ, זה לא בא לבד. 5. עם כל הכבוד, אני ממש לא חושבת שהמטפלת הייתה צריכה לתת לך ייעוץ תעסוקי או לימודי, היינו התפקיד שלה הוא לא לומר לך אם ללמוד בפסיכולוגיה או לא, את אדם בוגר, והיית בן אדם בוגר, יכולת להסתכל בגוגל מה ההליך כדי להיות פסיכולוג, היית מבינה בדיוק, שצריכים להוציא תואר ראשון, ורק המצטיינים מצליחים להתקבל לתואר שני, וזאת אחרי שעברו עוד מבחנים מפרכים שהמון נכשלים בהם, ולאחר התואר השני את צריכה לעשות סטאג' נדמה לי לשנתיים, וזה לא סתם סטאג' כמו בתוארים אחרים שאפשר להחתים כרטיס אלא זה סטאג' רציני מאד, ורק אחר כל הדרך המייגעת הזו אפשר להיות פסיכולוגית. את לא הגעת אליה כאחת שלא אחראית למעשיה, והיא לא הייתה חייבת לתת לך ייעוץ אם כן ללמוד או לא ללמוד. בתור אדם בוגר, זו אחריות שלך, ורק שלך, להחליט אם את לומדת או לא, לדעת אם את מתאימה או לא, ואם הקצבה נתנה לו בכלל חוסר יכולת להשתכר, היינו שאין לך את הכישורים לכך, תאשימי רק את מי שברא אותך. אבל אם זה עניין של משימה ואתגר והשקעה ואת מסוגלת, אז אל תאשימי אף אחד אחר שלא עשית זאת. להפך, היא לא אמרה לך שאת לא מתאימה, אילו הייתה אומרת לך כך, היית מקללת שבגללה לא למדת ויכולת היום להיות פרופסור, היא השאירה לך את הדלת פתוחה, ואגב, רוב הסטודנטים עובדים וממנים כך את שכר הלימוד, כך שלא הייתה כל סתירה בין הצורך לעבוד, ולעשות משהו בחיים, חוץ מלחלום חלומות שיבא איזה מלאך ויתן לך תואר בפסיכולוגיה, בוודאי שהיית צריכה לעבוד, ובנוסף לעשות השתדלות כדי להתקבל באוניברסיטה ללמוד שם, אילו שני דברים שמשלימים האחד את השני ולא סותרים, בכלל לא. בנוסף המטפלת אמרה לך שתלכי לעבוד, היא לא אמרה לך שהעבודה שלך תהיה על ידי שתוציאי קצבת נכות מביטוח לאומי, את זה כבר עשית לבד, ואת טוענת שלא הצלחת בעבודה, איך בדיוק המטפלת קשורה לזה? מה שכן קשור לזה , הוא המצב הנפשי שלך, מה שאת צריכה לעשות זה ללכת לפסיכיאטר, זה מה שיעזור לך גם לעבוד וגם ללמוד. 6. הכדור נמצא בידיים שלך בלבד, גם אם תמשיכי להשלות את עצמך תמיד שכולם אשמים חוץ ממך, זה לא ישנה את המצב שלך. המצב שלך ישתנה רק כאשר תקחי אחריות על עצמך, ועל המעשים שלך, ודבר ראשון תלכי לפסיכיאטר כדי לעזור לעצמך באובססיה. 7. חבל עליך, ניכר שיש בך כשרונות ואת לא מנצלת אותם באפיק נכון, וזה חבל מאד, אל תדאגי על הקצבה, את תמשיכי לקבל אותה גם אם תלמדי, (את יכולה לברר את הזכויות שלך בקלות בביטוח לאומי, וגם לשמוע כמה הם יתנו לך כמלגה ללימודים) קומי, תעשי מעשה, והקורסים הקיקיונים הללו שאת עוברת לא הם שישנו לך את החיים, לדעתי, את צריכה משהו הרבה יותר מאסיבי, אבל שיתחיל קודם כל עם טיפול תרופתי. המון הצלחה וברכה לך ואם הצלחת להגיע עד לסוף אז כל הכבוד

למימה, אני רוצה להוסיף בהמשך להודעה שכתבת למטפלים כן יש אחריות! ואפילו אחריות כבדה! הפריע לי שכתבת את המשפט הזה. מדובר במקצוע עם אחריות מאוד כבדה, לפעמים לא פחות מרופא. לטפל בנפש האדם זה לא עניין של מה בכך, ודורש מקצועיות , עקשנות ותחושת אחריות מאוד גדולה. אחרת, זה סתם טיפול כושל. סנדיי, את אישה חכמה וחזקה בעיניי.

אני מאמינה שבכל מצב אדם לוקח אחריות על המעשים שלו, לא לקבוע אתגרים גדולים, אלא ברי מימוש, אבל לקבוע אתגר ולשאוף להגיע אליו.

איזה תגובה מושקעת. לא ציפיתי לכזאת ואני ממש מעריכה את ההשקעה. האם את עורכת דין או לומדת משהו שקשור לזה? אולי זה יפתיע אותך לשמוע אבל אני כן מסכימה עם חלק מהדברים . 1) רשמת ש"את יודעת היטב שביטוח לאומי בדכ לא מאשר מידית. רק במקרים של שחור ולבן ולרוב יש צורך בועדות ערר וכ... למען האמת לא ידעתי היטב ולא נעליים. על הטיעון של אפשרות שזייפתי מסמכים אני אדלג ברשותך.. מיותר בעיני להתייחס. הובכן, עד אשר התגלגלתי לעו"ס שתעזור לי למצוא עבודה (כי הפסיכולוגית עמדה על כך שקודם צריך עבודה...) בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה אחוזי נכות וקצבאות. העוסית הסבירה על זה ועל תהליכי הגשת התביעה. שיש להשיג מסמכים על היסטוריה טיפולית ובגלל ששנים התמודדתי עם בולימיה וקשיי תפקוד והייתי בטיפולים אז היה לי תיעוד 'ראוי' של היסטורית התמודדות כזו על רקע נפשי. אכן כושר העבודה שלי היה פגוע. אפילו לא הבנתי את זה. בחוויה הסובייקטיבית שלי זה התפרש כ'עדיין לא מצאתי את העבודה שאני רוצה לעסוק בה באמת. שמתאימה לי. שטוב לי שם' . רציתי לעבוד במשהו שארגיש סיפוק והנאה ממנו לא סתם בשביל השכר לשרוד בלי טיפת הזנה לנשמה. וכבר ניסיתי לעבוד בשירות לקוחות וכל מיני דברים וזה לא החזיק. סבלתי בסוף והייתי עוזבת.. כי פאק! אנחנו חיים בשביל לסבול? 'אישיות גבולית' כאבחון זה נחשב 40 אחוז נכות ככה העוסית הסבירה לי. וזה מזכה בקצבה.. לא ידעתי את זה לפני כן. הכל נודע לי תוך כדי תהליך. קיבלתי ממנה הדרכה איך להגיש מסמכים וקיבלתי בלי שום ועדות ערר את הזכויות האלה. גם תעסוקה נתמכת אישרו לי למרות שבכלל לא הייתי זקוקה לתמיכה של המלווה שהצמידו לי בפועל. די לא סבלתי את הבחור ולא רציתי בכלל לראות אותו כי הוא היה מפגר שגם ניסה להחתים אותי על הסכמה שאקבל פחות ממינימום!! העוסית התערבה והתנגדה בתוקף ואני מודה לה עד היום כי במצב שהייתי אז אולי עוד הייתי חותמת מרוב חוסר עמוד שדרה פנימי. בעקרון רציתי רק שיסכימו לתת לי משרה חלקית ולא מלאה כי אני לא מוכנה/רוצה/מסוגלת איך שלא תקראי לזה.. לעבוד משרה מלאה כי אני בן אדם ולא עבד של אף אחד!! ואולי זה לא נורמטיבי להגיד אבל זאת החוויה שלי בעולם הזה ואני לא מעוניינת שמישהו יאלץ אותי 5 ימים בשבוע 9 שעות ביום לעבוד בעבודה כשכירה באיזה ארגון עד שיוצאים לפנסיה. אמא שלי חיה ככה כל החיים שלה וראיתי איך זה נראה!! חרא של דבר. אז קוראים לזה 'אי כושר'? שיהיה... אני קוראת לזה שפיות. 2) כן. אין ספק שיש כפייתיות באיך שאני נזכרת בעבר שוב ושוב וזועקת על הפגיעה ועלבון במקום להתאושש ולהמשיך הלאה באופן מלא.. הפסיכיאטרית שאני מכירה לא ציינה שלהתרשמותה יש צורך בתרופות למרות שכן תארתי את העיסוק המתמשך שלי בנושא..היא טענה שקוגניטיבית אני בסדר גמור.. עדייין אני בתקווה שיעבור לי מעצמו בסוף. ככל שאתחבר לחיים בהווה. אגב (7) אני כבר עכשיו מממשת לימודי הכשרה מקצועית במימון של ביטוח לאומי. לא בכיוון של משפטים ;) יותר בכיוון של אומנות ויצירה.. .גם עובדת במשרה חלקית מאד ומקבלת קצבה תוך כדי... זאת עבודה שמצאתי לבד ממודעת דרושים. מתאימה לי כי אין בה לחץ ויותר מדי התחככות חברתית. נמצאת בה כבר כמעט 3 שנים...עבודה משעממת קצת אבל לחלוטין נסבלת כי זה במקום נחמד באוירה נעימה. 3) תעריפים לא נופלים מהשמיים...נכון. אבל תעריפים זה לא רק עניין של עבודה קשה . יש המון אנשים עובדים קשה מאד מאד ולא מקבלים שום 'תעריפים'. להיפך! הם פועלים שחורים בשכר נמוך. הם קורעים את התחת ומקבלים משכורת חודשית נמוכה. יש הבדל בין זה לאותם אנשים שמסוגלים לחוש בטחון ויוזמה לקבוע את התעריפים של עצמם ולחפש באופן פעיל שיטתי לקוחות ולשווק עצמם וכ. צריך אנרגיות וראש גדול וכל מיני תכונות שזה לא רק 'עבודה קשה'. גם אופי. תעצומות נפש. יש לי בעיה עם כסף. יש לי בעיה לחוש ראויה. שווה שיתנו לי כסף על משהו שעשיתי לפי תעריף שאני קובעת. לחוש שמגיע לי.. לנסות למכור ולהשפיע על אחרים, לשכנע.. יש בי איזה פחד קמאי שישנאו אותי. יש בי צורך בתמיכה אדירה שהעולם הסובב יאשר שמגיע לי. למשל אותה פסיכולוגית בשחזור שנזקקתי לאישור שלה שמגיע לי טוב, היא שחזרה לי את הנטישה.. אני עדיין בטיפולים כדי לשנות את זה. הטיפול הפסיכולוגי קיוויתי שיעזור לי להעצים את הטוב בחיי. הוא לא עזר. הוא שחזר את הטראומה. הוא שחזר את הנטישה בחוויה שלי. בכלל לא הייתי מודעת לנטישה הקדומה הזאת לפני כן. לחוסר האונים. לפצעים המזדעקים שבנפש. לכל מיני דברים כאלה.. זה התעורר בטיפול ולא עובד (עיבוד) כמו שצריך לדעתי. אחרת הייתי אמורה להיות מסוגלת להמשיך הלאה ולא להתקע כאילו בזכרון רע ומטלטל שנותר כמשקע שואב. מנסה להתאושש מזה באמצעות טיפול אחר. להמשיך הלאה... אין ברירה. הזכרון השלילי הזה כבר לא ימחק. הוא פשוט צריך לדהות מול זכרונות חדשים שיצרו לי חוויות חדשות בהווה. אני מקווה שזה יקרה באופן שיתמיד לי.. 4)אני לא עובדת כי נוח לי לקבל קצבה? הפכת את הביצה והתרנגולת. ראשית לפני שבכלל ידעתי שיש דבר כזה קצבה היו לי קשיים תפקודיים כאמור. חרדות תפקודיות ושחיקה. לקח זמן להגיע למסקנה שאני מנסה דרך 'סיוע'. לא התכוונתי לחפש עבודה. רציתי רק ללמוד. אבל הפסיכולוגית עמדה על זה. אז בחרתי בדרך כזאת. בדיעבד זה רק ממחיש את החולשה והשחיקה שחשתי. מסביר איך מול אדם במצבי להגיד 'עבדתי קשה' שוב ושוב במקום לזהות נכון את כוחות האגו ולהתייחס באופן תומך זה שיא האטימות. זה לא טיפולי וזה פוגעני. להעריך נכון כוחות אגו של מטופל ולהתאים את ההתייחסויות אליו זה גם חלק מעבודת המטפל והאחריות שלו. וצריך המון רגישות ואנושיות בשביל זה. היא ללא ספק נכשלה בזה. בכל הגישה שלה כלפיי. היא לא הבינה אותי. אני כן מקנאה במי שהייתה להם מלכתחילה הקשרות בטוחה והנושא של קשרים העשיר והכניס סיפוק לחייהם ותוך כדי גם תפקדו ללא משברי זהות, למדו ועשו קריירות וצמחו.. מקנאה. זה עדיף מחיים של מישהו שחוטף משבר פנימי עם הפצעת המיניות שלו לאויר ומפתח סימפטומים וכושר התפקוד שלו יורד והוא מתמודד עם חרדות ודכאון וכל מיני חארטה. אני לא מסתירה שאני מקנאה. חיים עם רצף התפתחותי נורמלי. זהות לכידה וחיבור לצרכים טבעיים, שנהנים מהם וגם נשארות אנרגיות פנויות לתפקד ולהתקדם בכל מיני תחומים . מקנאה שהחמצתי הרבה בגלל הדברים האלה. זה לא רגש נעים אבל זה טבעי לקנא כשאתה מגיע ממקום של חסך מה לעשות.. לגבי העובדה שמכאן ואליך האחריות היא שלי ועליי אין לי ויכוח איתך . זה נכון. מי יעשה אם לא אני... עדיין זקוקה לתמיכה טיפולית אבל ברור שזה תלוי רק בי בסופו של דבר.. ועדיין תפקוד בצורות של יוזמה ותושיה קשים לי. יש שיפור אבל לא 'מהפך'. מקווה שאצליח להתחזק בזה יותר ויותר עם הזמן. לצאת מאזורי הנוחות שלי ולהשקיע בעשייה של דברים. זה לא פשוט לי בכלל. עזבי שאיפות ללמוד לתואר ראשון/שני/שלישי. כרגע זה כבר לא בסדר עדיפויות שלי בכלל .אני מנסה לשקם בעצמי דברים הרבה יותר בסיסיים ומהותיים מזה כי.. כי אין ברירה. צריך ללמוד איך לחיות. איך לחוות. איך להתמודד ולהכיל מגעים אנושיים ולהגיב להם בלי סרטים פנימיים. מתוך בהירות עצמית. הלוואי שתהיה לי. 5) המטפלת לדעתי כן הייתה צריכה להסביר לי מה זה טיפול פסיכולוגי כדי שנגיע יחד למסקנה אם מתאים או לא.. אם הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום על טיפול הייתי מבינה לבד שזה לא מתאים לי. לא ממש הבנתי. זה כי הרצון שלי לא היה מבוסס על מודעות אמיתית לטבעו של המקצוע הזה אלא נבע מכל מיני צרכים נפשיים שכמהתי למלא שם. זהות, השתייכות, התקבלות, סיפוק נרקיסיסטי וגם רצון 'להושיע' אחרים מסבל אבל בצורה של סיפוק חסכים. לא הבנתי שזה לא ככה..שזה לא עובד ככה.. לדעתי אלה כן דברים שהיו צריכים להיות מדוברים. היא כן הייתה צריכה לתת איזה פשר. גיליתי על בשרי שמשחזרים שם טראומות לא מודעות. לא היה לי מושג עד שלא עברתי את זה בעצמי. זה הרגיש מבזה לגלות את זה ככה. אי אפשר להבין דברים כאלה מגוגל. מטפל לעומת זאת כן יכול להסביר. לפחות לתת כיוון. למשל לציין שיש קשר בין בולימיה לחסימה מינית. להסביר דברים. לא האשמתי את הפסיכולוגית בחולשות שלי. האשמתי אותה בכך שלא הבינה אותן ולא ידעה להתייחס אליהן נכון. זה אמור להיות חלק מתפקידה. אפשר לחפש איך לחזק אותי אחכ. אבל קודם להבין. זה בדיוק ההתכווננות העדינה הזאת שהיא בכלל לא יצרה ולא שמרה עליה - להבין ולכבד את הקושי, להכיר בו, לדבר עליו- לחפש דרך להתגבר. לעזור. להתמודד. ככה זה היה צריך להיות. ואם רמות החרדה שלי היו כאלה שאני לא מתאימה למקצוע הפסיכולוגיה היא הייתה צריכה להגיד משהו שעדיין רגיש מאד ולא סתם 'עבדתי קשה'. היא לא אמרה 'את יכולה'. היא לא אמרה 'את לא יכולה'. היא כן אמרה 'עבדתי קשה' וכן הורתה לי 'קודם לעבוד'... שבחרתי בסוף לפנות לביטוח לאומי לסמן וי על 'קודם לעבוד' היא לא אמרה לי איזה השלכה יכולה להיות לזה על הדימוי העצמי.. גם אני לא חשבתי על זה באותו רגע. הייתי עסוקה בלסמן וי על הוראה.. לא תכננתי לקבל קצבה. אחכ העוסית הסבירה לי דברים וזכויות . למה הפסיכולוגית לא הסבירה לי אותם מלכתחילה אם ככה או לפחות בהמשך כשהיא ראתה שיש קשיים? אפשר היה להסביר לי. אבל כל הטיפול ההוא התנהל בצורה בעייתית ללא עקביות וסדר. התגובות שלי למסגרת הין הזויות כאילו כופים עליי דברים.. תסכולים ממיתים.. ככה זה בשחזורים טראומטיים.. דברים קשים שהתעוררו וגם לא זכו להתייחסות מספיק בזמן לדעתי. בסוף הכל קרס למן שנאה וכעס שם. בקיצור טיפול טראומטי זה היה... היא גם לא עזרה לי אחרי שחתמתי נכות לעכל והכיל את זה ולשקם את תחושת התקווה. הבינה שהייתה לנו בעית גבולות בטיפול והחליטה לנתק מגע. להותיר אותי עם העוסית בלי שאזגזג בניהן. הייתה תקופה כזאת שהעוסית התערבה שם וניסתה למשוך אותי לעבור אליה. בסוף עזבתי את שתיהן. אבל עם הפסיכולוגית הכעסים נשארו לי בראש כזכרון מהדהד ... ולא חשבתי שמלאך יביא לי התואר אבל כן היה שם איזה מישמש. כמיהה שהפסיכולוגית תסביר לי איך איך להיות כמוה.. הענקתי לה מעמד של סמכות וידע. עשיתי לה אידאליזציה. הייתי שם רגשית ילדה מולה וגם מתבגרת וגם בוגרת. לא רק דבר אחד! זה גם בדיוק העניין המבלבל עם אישיות שלא ממש באינטגרציה. זה לא או ילד או מבוגר. זה גם וגם. היו לי שאיפות גבוהות אבל יכולות קטנות.. ככה זה היה. מבחינתי היה בהחלט מקום להתייחס ולהסביר לי דברים בצורה יותר מעניקת פשר גם בנוגע למצבי וגם בנוגע לתכלית העשייה הטיפולית שלה. שאקבל החלטות ממקום מפוכח. זה לא היה המצב. באמת התייחסתי ל'לצאת לעבוד' כסימון וי על הוראה של המטפלת כסמכות קובעת. ברמה הזאת. זאת לא נראה לי הייתה רמה מפוכחת לקבל על בסיסה החלטות. צייתנות לסמכות? זה היה נאיבי.. ההתפכחות הגיעה אחכ. די בפתאומיות אפילו. 6,7) לא יודעת כן כדור לא כדור אבל מסכימה שכיום זה בידי.. אז למה אני עדיין נעזרת בטיפול? אלה לא דברים שהתייחסת במה שכתבת אליי כי נשארת צמודה למציאות ולעובדות יבשות איך אני בחרתי ועשיתי. השאלה מתוך איזה הבנה פעלתי שם? איזו רמה של מודעות? נאיבית או מפוכחת? ואני פעלתי מתוך הבנה נאיבית והפכחון הגיע בצורה כואבת מאוחר יותר בנוגע למשמעויות של דברים. גם בהיבטים חברתיים. משהו שבכלל לא נתתי עליו את הדעת עד אז.. זה הכל חלק מהתמונה של המציאות השלמה שהייתה שם. אי אפשר לבודד רק אותי במשוואה ולהראות איך אני עשיתי הכל כאילו על דעת עצמי ושלא אאשים אף אחד. גם לא הייתה שום נגיעה לעוסית אצלך והיא גם צד בכל המשולש הזה שהיה שם... היו השפעות שהגיעו מבחוץ . לגמרי. ואני זרמתי עם הדברים. הרגשתי מאוד מובנת כשהעוסית התייחסה לקשיים שלי ומאד לא מובנת כשהפסיכולוגית התייחסה לחוזקות של עצמה. אז כנראה זה לכשעצמו שופך אור על מצבי התפקודי שהיה. כיום אני במצב תפקודי יותר טוב אבל עדיין יש על מה לעבוד... הרבה... עד שיהיה לי... אממ .. תעריפים משלי חח? אהבה משלי.. סיפוק. עצמאות.. וואטאבר . תודה על התגובה המושקעת שלך . אני מזהה את הכוונה הטובה ומסכימה עם השורה התחתונה שעל קורבנות צריך לוותר ולקחת אחריות.. לא מתווכחת עם זה . זה נכון. אי אפשר להתקדם בלי זה.

הי סנדיי, רציתי להוסיף את דעתי באחד ההקשרים שהצעת - נושא התרופות - בעיניי, וזה לא בהכרח מתאים לתפיסה של כל אחד גם תרופות לא תמיד עובדות כבמעשה קסם. אני מאמינה שלנפש יש תפקיד בהסכמה ללקיחת התרופות, קרי, היעזרות בגורם חיצוני, קליטה וספיגה שלו. לא ההסכמה הטכנית בלבד, אלא משהו עמוק יותר. שנית, המממ, תראי, בעיניי, האבחנות זה מעין משהו שרשום בשביל הספר ולא הכי הייתי נצמדת אליהן. ויש בזה קצת כמו מעין הדבקת תווית אולי בעיני חלקים בחברה. אנשים שונים לחלוטין עם מבנה נפשי שונה, וכמובן עם נקודות דימיון יכולים ליפול בסל של אותה אבחנה. בקיצור מגוון של אנשים. גם אבחנה כמו 'דיכאון' היא כל כך כל כך כללית. אני חושבת שנכון להיעזר בתרופות, אם צריך, ובחשיבה עמוקה, ופחות פזיזה או מיידית. מאמינה יותר בשילוב עם סוג נוסף של עזרה ותמיכה. וכל מקרה לגופו. עניין קצת מורכב. סופ"ש נעים, סוריקטה