אוף שוב קשה לי להציב גבול

התחלתי ללכת למן סדנת משחק שבועית. היה שם מישהו זקן שהציע להסיע אותי לתחנת אוטובוס וככה חוסך לי אוטובוס אחד כי צריכה 2 בעקרון. אז היה לי לא ככ נוח אבל הסכמתי. הוא סיפר לי שהוא אמן ונתן לי כרטיס ביקור ואמרתי מנימוס שאציץ באתר שלו כי גם אני לומדת משהו באומנות עכשיו והוא יודע. שבוע אחרי זה כשנפגשנו שוב בסדנה הוא פנה אליי עם משפט 'אני כועס עלייך את יודעת?' ואני מן הסתם לא היה לי מושג על מה הוא מדבר והוא אמר 'דאגתי לך. לא שלחת לי הודעה שהגעת הביתה'. הרגשתי שזה דבר מטומטם להגיד ואמרתי לו 'לא צריך הודעה. הכל טוב... הגעתי הביתה'. הוא גם שאל אם הסתכלתי באתר שלו ואמרתי שלא. והרגשתי לא נעים מזה . כי הראש שלי בכלל היה עסוק בדברים אחרים. אחכ בסוף הסדנה הוא שוב אמר שיציע להסיע אותי וזה קיבל מן הרגשה של מובן מאליו. הרגשתי שאין לי מרחב סירוב פה כי למה לסרב בעצם? זאת דחיה. הוא הקפיץ אותי שוב ובנתיים התפתחו שיחות על אה ודא. סיפר לי על הילדים שלו וקצת על עצמו. הוא אמן עם יצירות שמוצגות בכל מיני מקומות בארץ.. אמר 'זה דווקא יעניין אותך אני אקח אותך פעם לסטודיו אצלי להראות לך'. בסוף אותה נסיעה אמרתי תודה ויצא שאפילו לחצתי לו את היד ונתתי חיבוק בחטף. זה ממש בא ממני. ושיצאתי משם לא הבנתי ככ למה גלשתי לשם. למה לא שמרתי יותר דיסטנס. אחכ שחזרתי באוטובוס הרגשתי שאני חושבת 'לא לשכוח לשלוח לו הודעה שהגעתי' כי הוא כאילו הסיע אותי ועשה לי טובה.. בסוף שלחתי לו 'הגעתי. תודה על ההסעה לילה טוב'. והוא ענה 'תודה לילה טוב'. וחשבתי לעצמי מה כבר היה כזה נורא.. סתם נימוס. בבוקר קיבלתי טלפון ממנו שרצה לספר לי איפה הוא נמצא באיזה ביקור במקום יפה בארץ. אבל אמרתי שאני עסוקה ולא יכולה לדבר. בזה נגמר. אחכ שלח סמס גם לקבוצה וגם אליי לאחל יום טוב. בגלל הנימוס שלי רשמתי לו שם שאיבדתי את הכתובת לאתר אינטרנט שלו שישלח לי... והוא שלח וזהו. מאז לא יצרנו קשר. אני מרגישה שנגררתי למלא דברים שלא באמת רציתי פה. לא באמת מעניינות אותי היצירות שלו. לא באמת בא לי להכיר. לא באמת בא לי שזה יהיה מובן מאליו שהוא מסיע אותי ובטח לא בא לי שהוא יתחיל ליצור קשר בין המפגשי סדנה ובלי קשר אליהם. אני מבינה שהוא כנראה אדם זקן ובודד שפעם נהנה והכרה בתור אומן שאולי כיום חסרה לו אבל זה לא אמור להיות מוטל עליי להתחשב לו בצרכים האלה. והקטע עם הלשלוח לו הודעה אני לא מבינה למה מנימוס נגררתי לעשות משהו שאפילו להורים שלי אני לא טורחת לשלוח הודעה שהגעתי. אני לא ילדה בת 5 שצריכה להרגיע איזה זקן שהגעתי בשלום הביתה. מי מכיר אותו בכלל. זה היה פטרנליסטי ומפגר. למה לא שמתי זין? כי יש בו משהו 'חביב'? שזה מן צורך אנושי לקבל יחס ואני חושבת לעצמי 'למה לא?'. אבל מפריע לי כי לא הגעתי לשם לסדנה הזאת להכיר אותו. הגעתי לתרגל משחק במסגרת הסדנה. והוא - הוא צריך להציב גבולות איתו ואני עשיתי הפוך. ואין לי מושג איך לתקן את זה ועדיין להשאר מנומסת. למה אני לוקחת על עצמי אחריות על רגשות של אחרים? אוף. בטיפול פסיכולוגי זיינו אותי רגשית. זיינו אותי! שמו זין אחד גדול עליי ובגלל שאני יודעת איך זה מרגיש להיות אף אחד שדוחים אותו.. אולי בגלל זה? אולי בגלל זה לא נעים לי לדחות אחרים? לא יודעת.. אני לא אוהבת שמנסים להתקרב אליי בלי שיש לי שליטה. במקום להתרכז במשחק אני עסוקה עכשיו לתהות איך אתנהל מול האיש הזה שם. ברור לי שהודעות 'שהגעתי' אני לא אשלח לו יותר ולא תהיה לי גם בעיה להגיד לו לגבי זה שלא עוד. אבל עצם זה שזה מעסיק אותי בכלל מפריע לי. אני אמורה להיות מרוכזת בי עכשיו! לא בשטויות האלה שצצות בגלל חיכוך עם אחרים.

גם אני חשבתי על זה... שבשביל מה כל הסרט הדרמטי המתיש שנהיה לי בראש מזה... אם יכולתי להציב את הגבולות שלי בפשטות ובהירות בלי להגרר למקום המרצה אז היה לי יותר קל להיות בתוך קשרים ולהתנהל בתוכם.. בגלל שהחוץ איכשהו מחלחל לי לפנים זה קשה... כי אז לא ברור לי מה בא ממני ומה כניעה והדבקות בהשפעה החיצונית... למה זה ככה ואיך משנים כבר שיהיו לי גבולות ברורים לעצמי גם בתוך ההתחככות עם אחרים... ?

לא בטוח בכלל. אבל הנסיבות מאלצות.. שיהיה. הוא לא נראה לי 'מזיק'.