שרון...

לא הצלחנו "לתאם שעות". קראתי את דברייך קצת באיחור, מן הסתם את כבר לא כאן. ובכל זאת- רציתי לשלוח "ברכת לוחמים" לחולקים בנשק התקווה והנחישות. צדקת. נפגשים כאן זרים גמורים, עם מגוון קשיים ובעיות- אך גם עם המון יכולות, כוחות ורצון לעזור. יש כאן משהו אמיתי, למרות הכינויים הבדויים, למרות פערי הגיל (לפעמים), למרות דרכי החיים השונות. יש כאן משהו אמיתי, הנובע מהיכולת לשתף בכאב, ומן היכולת להושיט יד תומכת... תודה לך על מילותייך החמות, המעודדות. נגעת ברכות במקום עמוק, ליטפת פצע ישן, ובעדינות נגיעתך הרגעת את הכאב. אני כל כך שמחה להכירך.

שרון יקרה, בלילה אמרתי את זה מתוך השוק וההלם ובחושך, אבל עכשיו בבוקר אני יכולה לראות את זה גם באור - את מדהימה, פשוט נגעת בליבי אתמול בלילה, עברת את כל השכבות, את כל המחסומים בדרך, ופרצת פנימה ברגישות מדהימה, ובעדינות מלטפת, והשארת אותי עם טעם מדהים בפה, ועם הרגשת סערה חיובית בלב ובבטן. ת - ו - ד - ה !!!! אני מקווה רק שלא תברחי לי עכשיו, אחרי שהצלחת להיכנס כל כך פנימה וכל כך עמוק... שתיהיה לך שבת מדהימה, אביב.

בוקר......... לברוח ? לאן? הרי נדמה כי תמיד היית כאן, אתי, עם מישהי ועם כל השאר, שאני מקווה שאצליח גם בהם לגעת..... מה שלומך? נכון, שפסעת היום ברחובות והרגשת כלכך ג - ד - ו - ל - ה ?! מדהים, שלעיתים מצוקתם של אחרים מביאה אותנו לידי בחינת נבכי נשמתנו, ופתאום "יש מאין"....... אנחנו מגלים כי אנחנו חזקים, ובד בבד, אנחנו מתחזקים, וזוהי אינה נחמת טפשים, זוהי ההתמודדות האמיתית עם "שעת השין". זהו המבחן. לדעת לזהות את הקושי, לדעת כי התקדמת צעד נוסף, והיום את כבר לוקחת אתך אנשים נוספים. וראה זה פלא, הפעם, את המובילה, מעניקה ערך מוסף מניסיונך. מובילה אותם באותב דרך אפילה, מבעיתה, שהיית בה ואולי עודך ........... אני גאה! גאה בך! שבת נפלאה גם לך.

הי מישהי........... חשבתי שאספיק בבוקר לבדוק אם ישנת כראוי, אבל לפי שעת הכתיבה הבנתי כי עדיין לא השלמת שעות רבות. מה שלומך? איך התחושה יום אחרי? את מחכה למפגש הבא? מרגישה כי התחלת בדרך חדשה? השמש זורחת בחוץ, מקווה שהצלחת לצאת ולהנות ממנה, ואולי עוד תעשי זאת. יש לך את כל הלגיטימציה להתעטף בחום, גם אם הוא בדמות הקרניים האוניברסליות. דמייני כי כל קרן היא חבר מעודד ותראי כמה מהר תרגישי בחמימות. ויחד נעבור הכל! מחכה לשמוע, שרון

כמעט כתבתי לילה טוב... עוד מעט באמת אלך לישון קצת. שלוש שעות זה מעט מדי, אפילו בסקאלה שלי. התחושה יום אחרי... למען האמת, אני לא מרגישה כמי שהתחילה דף חדש. אני מרגישה יותר כמי שמנסה לסגור עוד מעגל לא פתור, להאיר עוד אספקט של הבעיה, לחבוש את שולי הפצע, שנותרו חשופים. אני מתמודדת עם המחלה הזו הרבה שנים, דרך סוגי טיפול שונים, בדרגות יעילות משתנות. הצטרפותי לקבוצה נבעה מצורך עמוק, לא להיות יותר לבד במסע הזה. רציתי כתף תומכת, רציתי שותף לחלוק עמו את האימה, רציתי לשמוע את נשימתו המאומצת של עוד חבר למסע לצידי... רציתי לתת ולקבל, לשתף ולהשתתף. אני מנסה לעשות זאת דרך חברעם בחיי, דרך הפורום, ועכשיו- דרך הקבוצה. אני מרגישה שאני חייבת את זה לעצמי, לסגור סופית את המעגל הזה, ולא על מנת לפתוח דף חדש (הרי מאום שאעשה לא יוכל לשנות את שקרה), אלא כדי להמשיך הלאה, באותו הדף, באותו המסלול שהוא חיי- אבל מחוזקת, אולי נבונה יותר, עם מגוון גדול יותר של דרכי התמודדות, ב-ר-י-א-ה. זכיתי לקחת חלק בפורום - קבוצת אנשים מקסימים, רגישים, שעוטפים אותי בחום בעדינות רבה כל כך . את , אביב, טלי, ללה ועוד רבים וטובים... כמו שאמרת את, אביב, אני שומרת לכן רגש חם ואוהב, וגאה בפינתי הקטנה השמורה בלבכם. שתהיה לכולנו שבת נפלאה.