כלואה

אני מרגישה ממש חסומה. לא מסוגלת לשתף אותו כבר בכלום.ובמה שעובר עלי באופן כללי ובין הפגישות. יש בי גם כעס על כל עניין האסמסים שככה הופסקו,ולא מתוך הפנמה הבנה והסכמה, אלא לית ברירה ומבלי שתכלס ניתן מענה אחר שהוחלט והוסכם.סתם דיבורים בעלמא שלא הובילו לכלום.ואם הוא במילא לא קורא, אז כמובן שזה רק מביך ומשפיל יותר להמשיך לכתוב כמו מטומטמת. ויוצא שרק חסומה יותר.(וזה נאמר...).וגם אם אני "היחידה שנפגעת..."(אמירה לכשעצמה,שרק מרחיקה אותי עוד). כולל זה, שדברים שכן עלו ונאמרו, נשארים כפי שהם,ואין להם שום התייחסות ממשית או המשכיות,גם לא מצידו,מתוך שיכחה או אולי היחלטה, אין לי מושג ואם זה לא נאמר.וככה זה ממשיך וגם מאד מכעיס.ואני שוב נסגרת . אבל שוב לחזור על אותם דברים,וחוזר חלילה, גם מכעיס וסוגר. אז...??? מה הטעם בעצם להגיע ככה? ומה הטעם בפגישות שכאלו?? ומצד שני מתה מפחד לעזוב ומרגישה כזו עולב,ולא יודעת כבר מה לחשוב. אודי , תעזור לי..., מה הפתרון???

נגיד שהוא לא היה המטפל שלך אלא מרצה שלך באוניברסיטה נגיד שהיית נדלקת עליו וכל פעם שהיית מגיעה להרצאה היית יוצאת מתוסכלת, לא היית מרגישה שזה בגלל שיש לך חסימה רגשית ונפשית אלא היית מייחסת את זה נקודתית להתדלקות שאי אפשר לממש אז גם כאן תעשה הבחנה והבדלה בין הדברים יש לך את הבעיות שלך ויש את ההתדלקות על המטפל, זה שאת לא יכולה לממש את הרצון הפנטיוני אתו, לא מראה על חסימה ריגשית כללית, ולא אומר שאת תקועה, ממש לא, זה מבלבל כי שני הדברים באים ביחד, מצד אחד הוא האדם שצריך להתיר לך את הפלונטר בתחושות ומצד שני הוא גורם לך לבלבול רגשי. זו דעתי בכל אופן, שלא תאשימי את עצמך ואת הרגשות שלך ואת ההיסטוריה הנפשית שלך, רק בגלל ההתדלקות הזו שבעצם אין בה ממשות והיא רק פועל יוצא של נסיבות שבהם אתם נפגשים, ולא יותר מזה.