לילדת אביב שתמיד מצליחה לרגש...

ובכן- מה שהתכוונתי לומר לפני שלחצתי מוקדם מדי על הכפתור הוא, שאת תמיד מצליחה לרגש אותי כל כך! (ולא רק אותי, מסתבר. נראה שאמא מגלה אותך מחדש...) אביב, השיר נהדר!! איך את? איך עבר היום? אני " חייבת" לך סיפור על הקבוצה... אני כאן עכשיו. תני סימן חיים!

היי, קבלי סימן חיים, אני כאן, היום היה מצוין, ואיך היה בקבוצה ? ספרי אל תשאירי אותי במתח. אביב.

ראשית, חששותי מפני תחרות בעניין מי יותר "שלדיה" (על משקל שלגיה... תודי שזו הגדרה טובה! ) נמוגו. הסיבה: האנורקטיות, ברובן, הבריזו... (קלאסי!!) הייתה תחרות במישור אחר: מי יותר חכמה, מודעת, מבינה את הגורמים-והסיבות-ואיך-יוצאים-מזה-ובכלל-היא-כאן-כדי-לתמוך-באחרות-היא-לא-צריכה-עזרה!! אני אמנם שונאת תחרויות (וגם תמיד נכשלת בהן), אבל בכל זאת הוקל לי: זו תחרות בריאה, יחסית. המנחות נחמדות: אחת מהן אני מכירה עוד מימי אשפוזי הבלתי נשכח. את השניה הכרתי רק היום: היא עובדת סוציאלית, מאוד נחמדה ועושה רושם שהיא מבינה על מה היא מדברת. האמת היא שלא יצא לי לדבר כל כך. גם משום שכשזה מגיע לדרישות ורבאליות, המנוע שלי מתחמם לאט, אבל בעיקר מפני שאת הזמן מילאו עד תום- ואף יותר מכך- שאר המשתתפות. רוב הזמן נשענתי לי בכיסאי והאזנתי, אבל למרות זאת נראה לי שאוכל להרוויח מההשתתפות בקבוצה. בשבוע הבא אמורות להצטרף גם שאר האנורקטיות- ואז נהיה בערך 9 בנות. נו, צפוי להיות מעניין! יש לי "וידוי": אחרי הקבוצה הייתי מותשת כל כך (פיסית ונפשית)- שהברזתי מהשיעור שלי במחשבים... נו-נו-נו, ילדה רעה! הייתי מבטיחה שזה לא יקרה שנית, אבל הסיבה היחידה שאני יכולה להבטיח כזה דבר היא, שזה כבר קרה הרבה יותר מפעמיים...