היכולת לספונטניות.

אודי איך אפשר לשפר את הספונטניות של בן אדם? לעומת נגיד הצורך להיות בבקרה ושליטה. אני שמה לב עליי שקשה לי לשיר בספונטניות, לרקוד בספונטניות, דברים חושיים ספונטניים קשים לי.. הייתי רוצה לנסות ללכת לסדנת תיאטרון אבל המחשבה על זה עושה לי חרדה בעור ואז בא לי להמנע. מפחדת שלא אענה אלא אסבול.. וגם אני רואה מלא צעירים רוכבים על אופניים במדרכות ובכבישים ותמיד תוהה לעצמי איך הם מסוגלים להרגיש כזה בטחון תנועתי.. אני לא הייתי מעיזה. ישר עולים חששות מה אם אדרס או אפגע במישהו או אסתבך ואעכב את התנועה איכשהו... אין לי את הרגשת החופש הזאת שמאפשרת 'לסמוך על עצמך' שזה מגיע לדברים גופניים וגם שתלויים בהסתדרות עם עוד גורמים מחוצה לי - אנשים, בעלי רכבים אחרים וכ.. גם חסרה לי הרגשה של נוכחות והשפעה. למרות שאני יודעת לפעמים להעמיד פנים אחרת אבל שזה מגיע לאחריות זה מלחיץ. פחד מטעויות, מהשלכות.. והעור רק מעצם המחשבה מרגיש עקצוצים חרדתיים. איזה כיף לאנשים שחיים עם חושים ספונטנים וחופש לעשות מה שבא להם לעשות. הם מרגישים חשק ותשוקה ויוצאים החוצה לחיות ולחוות . אצלי אני מוציאה את עצמי בכח לפי היכולת רק ברור לי שצריך להתאמן על חשיפות והתמודדויות אחרת המצב הקיים רק מתקבע ויוביל לניוון... אבל עדיין אצלי הכל מתוך מאבק חרדתי ואצל אחרים מתוך תשוקה וחשק ויכולת לספונטניות.. הפער הזה מכאיב לי כל פעם מחדש. הם נהנים מהחיים יותר. הם לא מחפשים נחת אלא ריגוש. הם לא כמהים לבסיס בטוח שהיה חסר אלא קיבלו אותו ופשוט חיים את חייהם. טועמים באמת מהטעם של מה שהחיים אמורים ויכולים להיות ולא רק עסוקים ברגשי נחיתות כעס עצב חשש . למה דווקא אני? לפחות בקטע האינטלקטואלי נאמר לי שהתפתחתי באופן מלא ואין לי שום בעיה. רק היה מי שאמר שאני חווה את העולם מהצוואר ומעלה. לצערי זה נכון. הגוף פשוט גוש חרדתי