אוף... כ"כ רע...

הזדהתי עם ההודעה של מימה, על הרצון להיות נורמלית. ישבתי השבוע עם סוג של חברים והרגשתי שהדרך היחידה שלי להיות שם היא להיות קהל ולהתפעל מהסיפורים שלהם. אני גם לא מצליחה להפסיק לקטלג אנשים לפי שווי, היו שם בין החברים כאלה שראויים להערצה, כאלה נורמליים שתכלס אני גם מעריצה ואת המעמד שלי. אחד מהם כל הזמן היה סקרן מה אחרת חושבת על דבריו. כאילו גם הוא קצת מתפעל ממנה. לא יודעת... אני בזה לעצמי על צורת החשיבה הזאת. גם עם המטפלת שנפרדה ממני... היא אמרה שמעתה לא תתיחס יותר לכל ניסיונות שלי ליצור קשר, אבל היא כן מחכה שאשלח לה את התשלום האחרון והתלבטתי אם לצרף מכתב, או שזה גם יכעיס אותה. אבל גם מה אני אכתוב, הייתי רוצה להיות במקום שרואה את השלם, שמצליח לראות את הטוב ואת הרע שהיה, מקום לא זועם כ"כ ולא מסוגל להשלים כ"כ עם מה שהיה... אני אשנא את עצמי אם מה שיצא ממני במכתב זה הכעס והעלבון על איך שהיא נטשה. אבל זה יהיה אותנטי... להודות לה על מה שהיא נתנה מרגיש לי כ"כ לא חובר למה שאני מרגישה... הייתי רוצה להרגיש אחרת ולא להיות כזאת בורדרליינית אבל כרגע אני רק שונאת אותה... רק זועמת... רק רוצה שיהיה לה רע.... מפנטזת אולי היא תקרא כאן... היא ידעה שאני כותבת כאן, אבל שוב לחשוב שהיא תגש לקרוא זה לחשוב שהיא חושבת עלי מוטרדת לגבי ועושה ניסיונות לברר מה איתי... שזה גם הזיה... כשברור כמה אני לא תופסת אצלה מקום עכשיו. מקווה שהפעם ההודעה הזאת ת תקלט במערכת אני לא מסוגלת לעמוד בחוויה של ההתאינות שלי. אני לא מחזיקה מעמד... אני מדוכאת ברמות שאתם לא יכולים לדמיין, לא חשבתי שיכולות להיות עוצמות כאלו לדיכאון, עכשיו הרופא העלה את המינון של התרופות מעל למינון המקסימלי וכל הגוף שלי בתופעות לוואי מטורפות אבל הדיכאון עיקש ולא עוזב... אני כבר לא יודעת אם להתעקש מהכיוון של התרופות, כמה הדיכאון הזה הוא כימי וכמה זה התגובה לנטישה אחרי שבע שנים. פאקינג שבע שנים! היתה מישהי אוטיסטית שכחתי את שמה שהמציאה מכונת חיבוק, כזאת שהיא נכנסת לתוכה והמכונה מפעילה לחץ על כל הגוף ואז היא נרגעת... אני כ"כ צריכה לעבור לגור בתוך מכונה כזאת, נשבעת שבחיים לא הייתי יוצאת ממנה, הצורך הזה אף פעם לא נרגע... ואני מסמנת לעצמי יעדים, להתקלח. לנקות את הבית. לבשל. לפגוש חברים.... ולא בא לי לעשות שום דבר מהדברים האלה, וגם כשאני מצליחה לעמוד ביעדים זה לא משפר את ההרגשה. כמו טלוויזיה מקולקלת שלא משנה על מה תלחץ ואיזה טכנאי תזמין תמיד אתה תראה שלג במסך... אני חושבת שהדבר שאני מרגישההכי חזק זהשאי אפשר לאהוב אותי... היה תקופה שלמטפלת היה מקוםבשבילי ואז נוספו לחייה האישיים הרבה דברים והמקום שלי הלך והצטמצם, ולאהיה לה רצון לנסות בכלל לשמר אותה רמה של מקום זה לא היה חשוב מספיק היא בעצמה אמרהלי המשפחה זהחשוב מספיק החברות גם חשוב מספיק. אני קצת פחות. שאני אהיה שקטה ולא אבקש שום דבר ואז אוכל להיות נסבלת... עאלק אני רוצה להיות אהובה בקשות יש לי הרי אפילו נסבלת אני לא מצליחה להיות..... אומרים שבשנות השלושים הבורדרליין מתמתן ואצלי זה לא קורה.... ואני כבר לא יכולה להסתכל על המציאות ולהבין כמה אין לי.... אני כבר לא יודעת אם יש מה לעשות כדי שיהיה יום אחד... אניפסימית ומותשת ומדוכאת.... לא יודעת איך לכל האחרים זה מצליח... אודי, אתהעובדומנהל את הפורום וכותב ספרים ועוד בטח משפחה גם.... אניהייתי חולה מהעבודה והיה לימסובך מדי להשיג אישור מחלה שוויתרתי על התשלום על ימי מחלה... ובעבודה אחרת הורידו לי כמות מטורפת של מיסים וגםלא הצלחתי להתקשר ולטפל בזה... ויתרתי. אין אונים נרכש... כלום לא משנה גם כשאני יוצאת מהבית וגם כשלא הטלוויזיה נשא רת מקולקלת....