מיניפולציה (ארוך...)

אודי אני אמרתי לפסיכולוגית 'אני רוצה להיות פסיכולוגית וללמוד פסיכולוגיה ולעזור' . היא אמרה לי 'קודם לצאת לעבוד'. לא משנה שהיא גם נתנה לי להשאיל ממנה ספרים כדי לקרוא וקראתי המון אפילו בלי להבין מה כתוב ודמיינתי שאני כמוה.. משתייכת.. ואז אחרי כמה ניסיונות לעבוד בעבודות שונות (תוך כדי שהיו לי חרדות לכל אורך הדרך שהמטפלת אפילו לא התייחסה אליהן!!!). עזבתי עבודה נוספת שלא אהבתי להיות בה ושוב אמרתי 'אני רוצה להיות פסיכולוגית'. המטפלת חזרה ואמרה 'קודם לעבוד' ניסיתי להסביר לה שהיא לא מבינה... אבל היא השתיקה לי את הקול והכניסה שוב את ההוראה שלה 'קודם לעבוד'. ואני ויתרתי על הקול שלי ועשיתי 'כמצוותה'. ובגלל שהייתי עייפה ורציתי הקלות בחיפוש עבודה פניתי לדרך שיקומית עם ההכרה בביטוח לאומי והכל וליווי עו"ס.. אבל הלוא מה שרציתי זה להיות פסיכולוגית... אחרי ההשמה במקום עבודה שבעצם הייתי שם עובדת רגילה לכל דבר רק נתנו לי יום חופש באמצע השבוע ושעתיים פחות עבודה ביום מעובדים אחרים כי סירבתי בתוקף שיעבידו אותי במשרה מלאה! אני לא עבד של אף אחד!!!!! אז אמרתי לפסיכולוגית 'הנה אני עובדת.. אבל אני בעצם רוצה להיות פסיכולוגית' ואז היא אמרה 'אבל מה שאת עובדת זה תחום שמתאים לך. ואני הרגשתי מרומה וזועמת. היא הפעילה עליי מיניפולציה! היא ניצלה את העברות האידאליזציה והסמכות שעשיתי לה כדי לדחוף לי את האג'נדה שלה כמטפלת להוות 'סוכן סוציאלי'. מעולם לא היה אכפת לה ממני כבן אדם! שטיפה גלשתי לחייה הפרטים בכך שמצאתי פרופיל שלה בפייסבוק וראיתי תמונות של המשפחה וסיפרתי לה היא הגיבה במן ריחוק ואמרה לי לאחר מכן כשהתקשרתי בין הפגישות שהיא עסוקה עם המשפחה שלה ושלא אפריע. הרגשתי פשוט פגיעה איומה באנושיות שלי. דחויה עד לשד עצמותיי !!! בשבילי היא הייתה משמעותית. האמנתי שהיא לטובתי. שהקשר שלנו אמיתי. שתפקידה לעזור משמע תפקידה לאהוב ושתהיה לה אכפתיות אמיתית. לא לבצע עלי פרקטיקות וטכניקות והתערבויות וחארטה. היא ניפצה לי את הלב אחרי שגיליתי את השקר הזה. את התמרונים האלה ברגשות של אנשים. ואז שנאתי אותה. שנאתי אותה מאד. במקום לעשות עליי מיניפולציות מגעילות היא הייתה צריכה להסביר לי מראש מהו טיפול פסיכולוגי ולמה זה לא מתאים לי ולהציע יחד שנשקול תחום יותר מתאים ולעודד אותי וגם לשקם לי את תחושת הערך שמציאת תחום אחר שאני טובה בו לא אומר שאני פחות שווה ממנה או פחות מוצלחת ממנה. אבל היא לא יכלה לשכנע אותי בדבר כזה כי היא בעצמה הייתה פלוץ נרקיסיסטי מנופח שבאמת האמינה שהמקצוע שלה מיוחד יותר וטוב יותר והיה לה מלא אגו. כוחות אגו... ולי אין קוגניטיבית שום נחיתות ממנה. אני לא פחות חכמה ממנה!!! רק פחות כוחות אגו ויותר תסביכים על רקע נפשי.. אז היא הייתה צריכה לכבד, קודם כל לכבד (ולהגיד לי 'עבדתי קשה' בטון זחוח מתנשא זה לא מכבד. זאת צביעות), אחכ להסביר מה הסיבות ההתפתחותיות לקשיי ובטח שהייתה צריכה להיות שם הרבה יותר מחזיקה ומכילה תוך כדי השחזור.. ובקיצור כל מה שלמדתי אני יודעת היום למדתי בכוחות עצמי! אני 'ראש גדול' אבל יכולת מצומצמת ברמה התפקודית . מנסה להשתפר בזה. זהו מאבק חיי. ואני בכלל מייחלת לזכות להיות עצמאית יום אחד ולא רק שכירה, או לפחות לשלב. אם הפסיכולוגית הייתה טורחת להקשיב לי במקום רק לדחוף לי את הסמכות שלה היא גם הייתה מבינה שאני מייחלת לזה. אבל היו לי חרדות תפקודיות. מאד גבוהות. והרגשה של כובד (עד היום אגב) . היא לא הציעה שום כלים להתמודדות עם זה! אפס כלים!!! היא יכלה לעבוד איתי קוגניטיבית למשל. היא יכלה הרבה דברים. כל מה שהיא עשתה כנראה זה את הניתוח לספרציה אבל בצורה מאד לא מוכלת לא מעוכלת ומזעזעת ביותר עם פגיעות חמורות בנרקיסיזם שלי שהובילו להמון זעם בתוכי והרגשות השפלה. בקיצור זה מה שגרם לי לכעוס ככ. לקח לי שנים לעכל! ועכשיו יש אנשים אחרים שעוזרים. שאומרים לי שאין שום צורך לוותר על שאיפות וחלומות. שהכל פתוח, או לפחות הרוב. שהחיים לא חייבים להיות 'אומללות נסבלת' ו'מציאות' מתסכלת ומאכזבת של 'השלמה עם הקיים'. במקום ללמד אנשים ליזום ולגלות את כח ההשפעה שלהם! ולשאת תסכול מתי שזה לא מצליח ולהמשיך לנסות! לא בטיפול שמרושש אותך ולא משאיר כסף לחיים עצמם - בחיים האמיתיים!! היא השאירה אותי באויר בלי להסביר לי מה קורה רגשית ולהוביל אותי לעכל. היא פשוט הפקירה. הפקירה אותי לאנחות. הכל למדתי וניתחתי בכוחות עצמי לבד אחכ! בעת המבוי סתום של השחזור כאשר היא גערה בי בטונים קרים וסמכותיים לבוא לטיפול ושהיא חושבת שאני צריכה לבוא לפגישות הרגשתי פשוט שהיא 'אוייב' שמנסה לכלוא אותי... הרגשתי שאני צריכה להאבק שם בה על נפשי כבודי וחירותי. זה היה מזעזע. האדם שאמור היה להיות לטובתך הפך למישהו קר ,מנוכר, מרע ,עיוור לסבלך , היא בכלל לא הבינה איך נכון וצריך להתנהל איתי, לגשת אליי ולהתייחס אלי כדי לאפשר לי לצלוח את התופת הזו וכן להגיע לפגישות ממקום שחווה אותה כמטיבה וטובה ורוצה בטובתי. ההתעקשות שלה לתסכל נחוותה כאילו היא בעלת אטימות לב ממיתה... בקיצור זה הטיפול שהיה לי... לא חוויתי אף מטפל לאחר מכן בצורה כזאת שלילית. רק אצלה זה קרה. כי כבר לא שיחזרתי יותר בכאלה רמות. כבר לא היו לי ציפיות שווא ממטפלים לאחר מכן. למדתי לא לצפות בנאיביות. כשאין ציפיות שווא אז כבר אין מה להתרסק יותר שאתה יושב מול כיעור של מישהו אחר. גם ככה כבר לא ציפית שיהיה יפה במיוחד. אתה כבר מבין עם מה יש לך עסק. שונא שזה ככה אבל מבין. אגב, והחברה וכלליה שאתה מדבר עליהם מורכבת מככ הרבה חוסר שיוויון ופערים שרק מטומטם ינסה לטעון מול המוחלש 'תקבל את זה שככה זה' במקום להבין את הכעס. לכל אדם מגיע שנפשו הפרטית והיחודית תבוא לידי ביטוי ולא רק שיפחידו אותו 'זאת המציאות. צריך לשרוד. צריך לעבוד. צריך צריך. ' לא צריך כלום ולא חייב כלום. תעזרו לאנשים להתממש! תשנו להם את התת מודע מרע לטוב. אצלי בטיפול נתנו לי חוויה מחודשת של הרע במקום לתת טוב. את הטוב אלוהים שולח לי בחיים עצמם באופנים מפתיעים מדי פעם. כאילו הוא מבקש ממני לא לוותר. לא להתייאש. מקווה שאצליח.. בטיפול הפסיכולוגי זעקתי אליו והוא לא היה. אבא יצא מהבית ונטש לאמא מפקירה משוגעת מנוכרת ומתעלמת . ככה הם היו - אלוהים והפסיכולוגית- בטיפול ההוא. הפסיכולוגית הלכה וכבר לא חזרה. אבל אלוהים כן. ולא משנה כמה סתום ופסיכי זה נשמע - ככה אני מרגישה. עדיף להיות בעולם שיש בו אלוהים. שיש בו אמונה. בלב.

ורק בסוף כתבת על הכאב האמיתי ...הילדות שלך . מצטערת יקרה שככה סבלת תנסי להוציא את הכאב האמיתי בלי הפסיכולוגית הזו. ותודה שכתבת והוצאת כעס בלי להיות תוקפנית ...

אבל אודי לא איבדתי תקווה!!! בסוף אהיה עסוקה מדי בחיים עצמם. בא לי לכתוב 'אתה תראה!' אבל סביר להניח שלא תראה כי כבר לא ככ אגיע לפה לכתוב את הונטילציות והקיטורים שלי.... אגב אתה חביב אתה.. בתור פסיכולוג אתה כמעט אנושי ;)