ענית לאביב שזה טוב שהצורך קיים.

מדוע אתה חושב ככה. אני מרגישה שאני לא מצפה יותר לכלום כמו שלא מצפים מאבנים בבית קברות שיקומו,יגיבו וכו' וזה כואב בדיוק כמו להיזכר באדם קרוב ואהוב שהלך לעולמו. לבוא לבכות ליד האבן ולהמשיך בדרך. "מה נשמע?" "כרגיל הכל בסדר,עובדים.איך אתם?" "אותו דבר ללא שינוי." "בהצלחה" ולסמן "V" שקיימתי מצוות כיבוד הורים כאשר התעניינתי בשלומם... ולחיות עם זה את החיים משלי. יש רגעים שהכאב מטורף,יש זמנים שאני עסוקה ועמוסה...אבל אלו הם בהחלט חיים עם בית קברות מעדורת כיס בלב... חלום

וואוו איזה כייף שאת כאן .רק חבל שזה בגלל עצבות השיח איתך חסר לי . מבינה אותך הכי בעולם ותודה על החיבוק והיד המושטת שולחת חזרה חיבוק עוטף . הצורך הוא צורך קיומי כמעט כמו חוש ריח או ראייה . הצורך שיראו אותנו חשוב להתפתחות שלנו . לא בהכרח דווקא ההורה שלא רואה כי אם בכלל.

אני חושבת שמבינה אותך:כאשר היינו ילדים קטנים צומת הלב,אהבה ואמפתיה מצד ההורים היו בשבילינו צרכים קיומיים...לכן אנחנו עד היום כל אחת במינון שלה מחפשות תוקף לחוויה הקיומית שלנו...כי פשוט מבחינה פסיכולוגית לא אפשרו לנו להיוולד...היום הצורך "שיראו אותנו" נשאר...שאילה עד כמה אנחנו רוצות ומסוגלות להראות באמת העירומה שלנו...ועד כמה הסביבה מוכנה למראות שכאלה...את מבינה?

איך חיים עם הצורך הזה בשלום? לפעמים אני מרגישה שלא משנה כמה אתאמץ, וכמה אימא שלי תשתדל מצידה ..אין את החיבור הזה, שמאפשר שיחות נפש וביטחון אמיתי ואז אני תמיד "מחפשת את זה בחוץ", אצל המורה בבית ספר, בעבודה, בטיפול... תמיד מחפשת שיאהבו אותי וידאגו לי ורוצה להרגיש הילדה הקטנה איך מצליחים לחיות כך ולא ליפול ושלא יכאב הלב?

שקיים סוג חיים שנופלים בהם ואין בהם כאב לב בעולם הזה?.. ודרך הגב,מרגע שאנחנו גדלים קצת אנו ממלאים את עצמינו מהרבה מקורות:מורות,חברות\ים,זוגיות,טיפול ועוד.זה לא יכול להיות שקשר אחד מושלם ימלא את כל צרכינו הרגשיים עד הסוף.זה קורה לכולם.דבר אחר זה לשפר את קשר עם אימא אם אפשר-תמיד יש מקום להתקדם.מקנאה בך קצת שאימך משתדלת.ונדמה מותר להרגיש ילדות קטנות בתנאי שאנחנו יכולות להיות ילדות גדולות כשצריך.אדם בריא אוהב שדואגים לו ואוהבים אותו וגם לדאוג ולאהוב.השאילה היא במינון. חלום חלום