ערב טוב
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אני מודעת שהיום איש לא יענה ובכל זאת הרגשתי צורך להוריד קצת מהעומס שאני מרגישה.. הרופא שלי הודיע לי כבר לפני חודשים שביולי הוא נוסע לשנתיים לחו"ל..כמובן שאחלתי לו הצלחה גדולה... רק שמאז אני לחוצה בצורה שאם אני חושבת בהגיון היא לא בדיוק הגיונית. נכון הרבה שנים לקח לי למצוא רופא ששותף למלחמה.בתור חולה שהדברים אצלה ממש לא הולכים לפי הספר זה היה מאד קשה..ולפני כמעט 3 שנים מצאתי ...אני מודעת שאני ממש לא חולה "קלה" יש הרבה רופאים שדאגו להגיד לי את זה..ולכן לאחר כמה חודשים של אי ודאות ידעתי שהפעם זה רופא אחר ..ונכון אנחנו לא חברים ובכל זאת מצאתי שותף במלחמה משיהו שהיה מוכן לשמוע הכל... אתמול אחרי הביקורת כשהוא אמר לי שבביקורת הבא זו תיהיה "מסיבת הפרידה" ישר ירדו לי דמעות..לא הגיוני [כמו שאמרתי] ובכל זאת ההרגשה מאד כבדה.. לזכותו יאמר שהוא נתן לי את מייל שלו שאני יוכל להתייעץ והוא גם מקים סוג של מרפאה שאפשר יהיה להתיעץ איתו [תמורת תשלום לא גבוהה]..הכל מצוין אז למה ההרגשה הכבדה הזו? למה כל דבר כל כך קשה? ואולי בתוך הבלגן שאני לא מצליחה לצאת ממנו זה הגיוני תודה
הי מאתגרת, זה בגלל שהוא משמעותי לך...ועצם זה שהוא, שהיה שותף למאבק, נוסע לשנתיים, יש בזה עצב. אבל הוא יחזור. אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
