מחשבות טורדניות ועוד.

שלום. אני בת 29 ותמיד הייתי בנאדם חרדתי... יחד עם זאת, לא ברמה של הפרעה לסדר היום. בגיל 20 הייתה לי תקופה בה התעוררה לי הפוביה שלי (יש לי פוביה מהקאות) ולאחר טיפול cbt חזרתי לנורמל. היום, 9 שנים לאחר מכן, החרדה פוגשץ אותי מחדש ובעצמה יותר גבוהה. אני יודעת שלחרדה ומחשבות טורדניות יש נטייה להופיע בתופות מסוימות בחיים שבהם מופעל עליך איזשהו לחץ, גם אם אינך מודע, אפילו אם זה לחץ שאינו קיים ואתה רק חושב שאתה נתון תחתיו. לפני 4 חודשים החלו לי מחשבות טורדניות על פגיעה באנשים... זה התעורר אצלי אחרי צפייה בסדרה דוקומנטרית הקשורה לרצח ולסכיזופרניה. זה הכה בי ולא ציפיתי שאגיב ככה. עברתי את התקף החרדה הכי גדול שהיה לי בחיים ופשוט לקחתי את הרכב ויצאתי לסיבוב להירגע... יש לציין שמעולם לא עברה מחשבה כזו בראשי. אני כרגע מטופלת בטיפול cbt אך כפי שאתה בטוח יודע יותר טוב מכולנו, זה לוקח זמן.... אני מאוש מתוסכלת כי תמיד מרגישה שאני צועדת צעד קדימה והולכת 2 אחורה. המטפלת שלי מדהימה, יחד עם זאת אני עדיין חרדה. המחשבות הללו ירדו בעצמתן ובהופעתן אך לעתים הן עולות לי בראש ואני מפחדת שאשתגע, שאפגע במישהו... זה אוטומטית משליך על הדימוי העצמי שלי כמובן ואני מרגישה שאני לא ראויה לאף אחד שלצידי...אין לי מחשבות אובדניות יש לציין. אני בתקופה בחיים בה אני בקרוב מסיימת תואר, יוצאת עם בן זוג מדהים ורציני, עבודה חדשה בתחום הלימודים ועוד... אני בטוחה שהלחץ של כל ההתחלות החדשות עשויה להלחיץ... אבל זה כל כך מעיק עליי. זה גם התחיל לעורר אצלי את הפחד מהקאות ואז יש לי חרדה כפולה- אני פתאום לא מרגישה טוב כשאני בקרב אנשים שקרובים אליי כי אני מפחדת לפגוע בהם אז זה 'תירוץ טוב' להימנע מהמפגש. אני בטיפול cbt כפי שאמרתי. בקיצור, אני מפחדת מלהשתגע על אף שהמודעות לשגעון זה מה שבהכרח הופך אותי ללא משוגעת... אני מפחדת לפגוע ביקרים לי, בייחוד בן הזוג המדהים שלי ששם בשבילי... על אף שבחיים לא חד שבתי על זה ואני אעדיף למות אם כן אעשה זאת אני מפחדת ממחלות נפש כאלה או אחרות (כמו שאמרתי, להשתגע), לא לדעת להבחין בין טוב לרע, בין אמיתי למדומה... אני יודעת שאני בחורה טובה אבל באותו זמן אומרת לעצמי כמה מתוסבכת אני ולא מגיע לי אף אחד... אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי בתוך כל זה, והכי מתסכל..... אני יודעת שהכל שטויות, ואמן שום הגיון במה שאני חושבת, אז למה זה ממשיך להעסיק אותי ככה? אני לא מעוניינת בנטילת תרופות... חשבתי שזו לא הדרך במקרה שלי... שהבעיות שלי נובעות מדימוי עצמי... אבל כבר מתחילה לחשוב פעמיים.. אשמח לדעתך.

התרופות יקצרו את סיבלך. לא. כדאי?