הקאות
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה
שלום, אני בת 20 ובערך בגיל 18 התחלתי לעבור חוויה קשה מאד שנמשכה כשנה. מאז אני יש פעמים שאני אוכלת יותר מדי ואח"כ מקיאה את כל האוכל (ע"י אצבע בפה). התדירות אינה קבועה, אפשר שכמה ימים לא אקיא בכלל או שאקיא כמה פעמים ביום.. התחלתי לפני מס' חודשים טיפול פסיכולוגי ועכשיו אני מאד משתדלת להיגמל מההקאות. אבל כשקשה לי אני לא מצליחה להתגבר. הפסיכולוגית הציעה לי לקחת pramin כי זה מונע בחילות אבל אני פוחדת להיקלע למצב בו אוכל יותר מדי ולא אצליח להקיא את זה ואז יהיה לי עוד יותר קשה אז אשמח לדעת מה בדיוק הפעולה של התרופה.. חוצמזה, אם יש לכן עצות איך ניתן להגימל מזה אני אשמח לשמוע. תודה רבה, מיכל.
מיכל שלום, במידה ואת חשה שיש צורך ביותר מהטיפול הפרטני בבעייה, את יכולה לפנות למרכז להפרעות אכילה בתל-השומר, ולבקש להצטרף גם לקבוצה לסובלות מבולימיה. הקבוצה, אותה אני מנחה, עובדת בשיטה טיפולית שנקראת DBT ומטרתה ללמד כילים להתמודדות עם הדחף לבלמס, ועם הדחף לרוקן. בנוסף לקבוצה אנו מציעים מעקב דיאטני. מיכה וייס, פסיכולוג ראשי, המרכז להפרעות אכילה תל-השומר.
מיכה שלום, תודה רבה.. הבעיה היא שההורים שלי לא יודעים על זה ככה שאני חושבת שזה קצת בעייתי שזה ייצא לפועל. (זה בתשלום?) יש לי שאלה שאולי תוכל לענות לי עליה: בערך חודשיים אני מנסה להיגמל ובאמת יש שיפור ב"ה, יש סיכוי שאתגבר על זה לבד או שחייב דרך נוספת שתתמקד בבעיה הזאת? תודה.
איך את מצליחה להקיא???? אני כבר שבועיים מנסה ולא מצליחה!!! אני מוצאת את עצמי מלא זמן בשירותים, כבר כולי מים, דמעות ועצבים... וכלום לא יוצא... אני כל כך עייפה מהמלחמה שמתרחשת בתוכי, צד שרוצה לאכול, צד ששונא לאכול, צד שרעב כל כך וצד שסובל כל כך... צד שאומר אסור וצד שאומר מותר... אם אני רק אצליח להקיא, אולי יהיה לי קצת שקט...
אני כ"כ מבינה אותך... אבל אני יכולה להגיד לך שזה גם מתסכל מאד להקיא. יש לי בקשה אלייך, במשך שנתיים הקאתי בלי שאף אחד ידע ורק עכשיו אני מבינה שעומדת מאחורי זה טראומה שעברתי שגרמה לי בכלל להתחיל עם. לרוב הפרעות האכילה יש גורם אחר שיכול לא להיות קשור אליהן בכלל.. עכשיו אני מכורה להקאות אז למרות שהטראומה בטיפול קשה לי מאד להפסיק. אני מתחננת אלייך שתהיי יותר חכמה ממני ותבדקי עכשיו אם יש משהו מאחורי זה ואם כן אז מהו.. והכי חושב- תשתפי אדם קרוב אלייך שאת אוהבת וסומכת עליו. זה ייקל עלייך. אולי זה אפילו טוב שאת לא מצליחה להקיא, זה ידרבן אותך לטפל בזה כי זה באמת יותר קשה להרגיש את התסכול בלי שום הקלה אח"כ.. מבינה כ"כ..
לצערי, בדר"כ ההקאות אינן מביאות באמת להקלה, אלא ממסחות על המצוקה האמיתית. נכון לפעמים ההקאה מייצרת הקלה רגעית, אבל זו אשליה של הקלה מה"דבר האמיתי", וכך, במקום להתמודד עם חזית אחת (המצוקה האמיתית)- את עלולה למצוא את עצמך מתמודדת עם עוד חזית (הסימפטום/ההקאה), מה שמחליש, מתסכל ומכאיב עוד יותר.. נשמע שמתנהלת בתוכך מלחמה מתישה, וככל שהיא תימשך, הסיכוי שלך להצליח לשמוע את הקול ש-ל-ך בתוכה הולך וקטן.. במקרים כאלה חשוב לא להישאר לבד במלחמה, ולכן מציעה לך לפנות לקבל עזרה רגשית, ולהחזיר לעצמך את עצמך.. בהצלחה, קרן, מטפלת באמנות.
הגמילה מההקאות, כמו גם מסימפטומים אחרים של הפרעות אכילה הינה בדר"כ הדרגתית וממושכת. אני מאלה שסוברים ש"לא נכון" לקחת מהאדם את הסימפטום בטרם יש בידיו את הכוח והכלים החלופיים (והבריאים יותר כמובן) להתמודדות, ולכן התהליך אורך זמן. ברור שיש לעשות צעדים 'קונקרטיים' ביחס למיגור הסימפטום, אבל חשוב לא פחות לעשות בד בבד תהליך רגשי, כזה שיאפשר שקט נפשי אמיתי.. אני שמחה לשמוע שאת בטיפול, ומקווה שהפסיכולוגית עימה את נפגשת מכירה ומתמחה בעבודה עם הפרעות אכילה. הטיפול התרופתי המתאים, שיכול לסייע בתהליך כזה, קשור בדר"כ לדבר שעומד 'מתחת' להפרעת האכילה (טיפול נוגד דיכאון/חרדה/אובססיות וכד'). בהצלחה בהתמודדות, אני יודעת שהיא דורשת הרבה כוחות.. קרן, מטפלת באמנות.
תודה קרן. אני לוקחת כדורים נגד דיכאון (ציפרלקס). הפסיכולוגית שלי מתמחה בתחום שעומד אצלי 'מתחת' להקאות אז אני מניחה שהיא לא מתמחה גם בהפרעות אכילה. אני חוששת שאם לא אגמל מזה בצורה נכונה זה תמיד יהיה שם ברקע ותמיד ארגיש שיש בי מלחמה כזאת. אני לא רוצה שזה יהיה ככה אבל אני באמת לא יודעת מה לעשות.. במשפחה שלי לא יודעים על זה וגם ברור לי שזה לא יהיה נכון שהם ידעו על זה. (זה ישבור אותם ואותי). שוב תודה.
מנהלי פורום הפרעות אכילה
