עצובה עד עימקי נשמתי.

שלום רב. אני בחורה בת 36 ואם לילדה בת 4, נשואה כ6 שנים לבעלי בן ה41. לצורך העניין אקדים אל תחילת הכרותנו, בעלי הינו מכור נקי, כ8 שנים נקי מסמים קשים השתקם דרך שירותי בתי הסוהר ולא עשה את 12 הצעדים אלא נגמל לבד. כשהכרתיו נרתעתי כי לא ידעתי מאומה על חיים מסוג זה ומבחינה חברתית לא הייתי באסכולה הזו בכלל, התחברתי אליו דרך הרגש ודרך שיחות עמוקות, מעבר להתאהבות שלי בו גם ראיתי בעצמי מעין מושיעה, זאת שתהיה איתו לעד ותבנה איתו בית וילדים ונצעד אל הזריחה בזקנתנו. אך התבדתי, אלכוהול החליף את הסמים, וכמעט כל סוף שבוע הוא שתה וכשהוא שותה זה באמת לשוכרה. אחרי שנכנסתי להריון איימתי בללכת, מה שבאמת קרה, ילדתי ועזבתי אותו לחודשיים כמעט וחייתי אצל אימי, הוא לא הביע התנגדות כשהלכתי אלא רק לאחר מכן כשחזרתי הוא טען שהתייחסתי אליו ככלב והעדפתי לעזוב ולא להיות איתו, משמע לא הביע חרטה על מעשיו והציג את עצמו כקרבן, והימים עברו והשנים חולפות ובשנתיים האחרונות יש לו תחביבים חדשים כגון מסיבות טראנס אשר מתקיימות בטבע, עישון חשיש באופן אקטיבי למרות התנגדותי הנחרצת, וכשאני מעלה טוענות הוא פותר אותי במילה: "תתמודדי", זה אני וזהו. אני מרגישה חנוקה,אני מרגישה שאת כל הערכים שהבאתי מביתי שלי הם נבלעים ואני לא מצליחה להראות את מי שאני, אני לא מצליחה לבטא את עצמי נכון, אני מרגישה במצוקה נוראית שמא הבת שלי תגדל בבית לא נורמלי עם צעקות, עם פחד, מצולקת מהורים שלא מצליחים להגיע להסכמה. אני לא יודעת אם אני נשארת מתוך אהבה שממילא אני לא מצליחה לגעת אם היא נמצאת, פחד וחרדה איומים עוטפים אותי ברגע שאני מצליחה להגיע אל החלטה, אך בשבריר שנייה כשאני נזכרת שכן קיימים בבעלי תכונות אופי אחרות וטובות אני נמלכת בדעתי ונשאבת אל הקיים. אנא עזור לי לעשות סדר במחשבותיי/מעשיי. מימיקה.