"זה לא פייר"

"זה לא פייר!!" - רוקעת הילדה הקטנה שבי ברגליה בהתקפת זעם: "אתה היית אמור להיות הביטחון הכלכלי של הבית", צועקת הפעוטה התובענית לדמות האב שהפכתי אותך להיות בזוגיות שלנו. איך אתה אומר לי לפני שנה שהימים היפים, בהם הרווחת משכורות של בכירים במשק, תמו מן העולם, וצריך לנהוג בשיקול דעת פיננסי? איך אתה מושיב אותי אתמול בערב לשיחה רצינית ואומר לי שבישרו לך אתמול שימיך בתפקידך הנוכחי ספורים, ושעתידך לא בטוח. אמנם רוצים אותך בחברה, אבל יניידו אותך או ירככו לך את העזיבה? זה לא היה אמור להיות כך!- מתעצבנת ילדת הגן האנוכית שגדלה בי בשנים האחרונות בהן אתה היית המפרנס העיקרי, ואני בעלת עסק שמנסה להרוויח - היינו אמורים להכנס להריון נוסף עכשיו, ואתה כל הזמן דוחה זאת, ועכשיו גם אין לנו כסף. ועוד אתה אומר לי שכדי שנצליח בכל המטרות שלנו, עלי לסגור את העסק ולהפוך להיות שכירה?! או לחזור לעבוד מהבית כמו בשנים בהן נקברתי בבית בחדר העבודה המדכא. זה לא פייר. אני מספיק משקיעה בלגדל את הילדה על חשבון זמן עבודה, לעיתים מפסידה שעות וימים כדי להיות איתה ונותנת לך להשקיע בעבודה. האשה שבי רואה את הגבר העצבני שהפכת להיות בחצי השנה האחרונה ורוצה שיהיה לך רק טוב. מבינה שכדי לגדל עוד ילד, יש צורך בהכנסות נוספות, שהעסק שלי לא מספק כרגע. ובתחושה של מעמד שווה בזוגיות, בלי שתזכיר לי השכם והערב שהעסק שלי לא מביא כסף ושאתה עובד קשה בשבילנו ומפסיד את הילדה כדי להביא כסף הביתה. או בקיצור- רוצה גם תחושה של "בעלת המאה". האשה שבי יודעת להחניק את הילדה התובענית שגידלתי ולהגיד, לפחות כלפי חוץ, את המילים הנכונות, גם אם זה עולה לי בבריאות. אבל אותה ילדה צועקת את חירותה בתוך מוחי שוב ושוב ושוב ושוב ומהווה את הקול, שהוא לרוב הדומיננטי. מה עושים כדי להשתיק את הקול הלא רצוי?

הנכון להתמודד יחד בקושי ואנו לא יודעים האם הוא זמני או ממושך, האם הגבר שלך ידע לתת להיות ולתמוך! ועכשיו הגיע תורך , נכון זה לא פיאר אך זה המצב ואם תמיכתך הוא יראה טוב יותר ואחרת המשבר רק יחמיר. אסטרטגיות של שלטה , עיבוד האכזבה, הרפיה יעזרו