הבת של הבוס

שלום רב, קראתי את שתי הודעותייך. מדובר בשתי "זהויות חברתיות" שיש לך, ואת כנראה התעלמת מהכפילות הזו. את גם "הבת של האמא (הבוסית)", וגם "חברה בצוות". כדי להבהיר, תארי לך שהיית נראית בצורה אחרת ממה שהאחרים נראים: נניח כושית. ההתייחסות היום יומית אלייך היתה כאל אחת מהחבר'ה, אבל כשהיה מדובר ביחסי גבר-אישה, היתה מופנית אליך התיחסות שונה מאשר לאישה אחרת בגילך ובמצבך. עוד דוגמה: מי שהיה יהודי בארץ שבה יכלו בקלות למצוא סממני אנטישמיות, חווה דבר דומה: יחסי העבודה היו שגרתיים (במקרה הטוב...), אבל יחסי החיברות היו בעיתיים. נחזור למקום העבודה שלך: בכל ארגון יש מסגרת התיחסות בינאישית לא פורמלית. סביר להניח שההתערות שלך בתוך המסגרת הזו אינה פשוטה, עקב השיוך המשפחתי. ככל שיש יותר מתחים בין ההנהלה והצוות, כך מצבך יהיה עדין יותר. די סביר לצפות שאת לא תהיי מראשוני המוזמנים להתארגנות חברתית שאינה ממוסדת ויזומה ע"י ההנהלה. הסיבה היא לא בגלל שאת רעה, או לא יפה, או לא נחמדה. קחי בחשבון כי די מסובך לאחרים לקטר על ההנהלה כשאת באזור, לצחוק ו"לרדת" עליהם, וכו' וכו'. מצד שני, קחי בחשבון כי וונטילצייה מהסוג ה"חופשי" הזה, היא דבר טבעי. בקיצור: אבות אכלו בוסר, ושיני בנים תקהנה. להיות נהנית ונעזרת מקירבת אמא, ובו זמנית משתדלת להתרחק מצילה, זהו פרק בהלכות ההתבגרות, שאת אמורה לעכל, ובאופן "אלגנטי". זהו חלק מהחיים... הפתרון ארוך הטווח למצב, בהנחה כי אינך מעוניינת לעזוב את המקום, דורש הכרות טובה ואישית איתך, ועם ההוויה של מקום העבודה. ניתן להציע סט של דרכי חיברות, שיהיו הולמים למצב הייחודי שלך, ושתוכלי לסגל אותם כחלק מהרפרטואר ההתנהגותי-חברתי שלך. אם תרצי מידע על תהליך ייעוצי שכזה, שמקובל לכנותו טיפול בלחצים אישיים שנובעים ממיצב תיפקודי, ושנעשה במסגרת ייעוץ ארגוני - פני ישירות למייל האישי שלי (הקלקה על שמי המוכחל). כל טוב, ד"ר יוסי אברהם